א. יש להבחין בין שני שיעורים בחלה: 1. השיעור המחייב בחלה, הנמדד על פי כמות הקמח שיש בעיסה. 2. שיעור העיסה שאותה מפרישים לחלה.
ב. אם יש בעיסה קמח בכמות של 1.666 ק"ג, יש להפריש בברכה.1 אם כמות הקמח בעיסה היא מעל 1.200 ק"ג, יש להפריש בלא ברכה, מחמת הספק.2
ג. הפריש מעיסה שאין בה שיעור המחייב בחלה - אין הפרשתו חלה.
ד. שתי עיסות נפרדות שאין בכל אחת מהן שיעור, ובכל אופן הפריש מהן - אין הפרשתו חלה (כאמור לעיל). לכן אם העיסות התערבו לאחר מכן - חייב להפריש שוב כהלכה (ראה להלן דין צירוף עיסות, פרק י).3
ו. אסור ללוש עיסה שיש בה כמות קטנה של קמח כדי להיפטר מחיוב חלה, אולם אם עושה כן מסיבה אחרת, כגון שאין לו קמח, או שאין לו צורך בכמות גדולה - מותר, ואינו מפריש חלה.4
ז. האופה מצות בפסח, ילוש עיסה שאין בה שיעור חיוב חלה, כדי למנוע החמצה של העיסה.5 אולם אם הוא אורז את המצות בקופסא או מכניסן למכל אחד, ויש בהן שיעור חלה - עליו להפריש בברכה.6
ח. נהגו נשים בערב שבת להכין עיסות שיש בהן כמות של קמח המחייבת בחלה, כדי לקיים מצוות הפרשת חלה.7 אם אין לאישה צורך בשיעור כזה לשבת אחת, מן הראוי ללוש עיסה גדולה אחת לכמה שבתות, כדי להתחייב בחלה, או לעשות כן לפחות פעם בשנה, בעשרת ימי תשובה.8
ט. בימינו אין הכוהנים מקבלים את התרומה, ולכן שיעור העיסה שמפרישים אותה לחלה הוא 'כלשהו' - כשיעור שקבעה התורה ('ראשית' = 'כלשהו'); ונוהגים להפריש 'כזית'.9
י. בעשרת ימי תשובה יש מהדרים להפריש כשיעור שקבעו חכמים: 1/48 מן העיסה.10