פרק א' מבוא: הלכות כלליות

מצוות הפרשת חלה מוזכרת בפרשת שלח (במדבר טו, יז-כא):

(יז) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר

(יח) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה

(יט) וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'

(כ) רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ

(כא) מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם

א. מן התורה יש מצווה להפריש כמות כלשהי מן העיסה ולתת אותה לכוהן. החלק המופרש מן העיסה נקרא 'חלה', ודיניה של חלה דומים לדיניה של תרומה גדולה.

ב. 'בבאכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה' - דווקא הלש עיסה בארץ ישראל חייב בחלה מדאורייתא, ואם לש אותה בחוץ לארץ - אינו חייב בחלה אלא מדרבנן.¹

ג. בזמן הזה, גם מי שלש עיסה בארץ ישראל חייב בחלה רק מדרבנן, שכן נאמר 'בבאכם', לאמור ביאת כולכם ולא ביאת מקצתכם. כיוון שלא כל עם ישראל חזר לארצו (בימי עזרא) - חיוב חלה אינו אלא מדרבנן.² 

ד. 'והיה באכלכם מלחם הארץ' - יש להפריש חלה דווקא מעיסה שנאפית בתנור, כדוגמת הלחם, ולא מעיסה מבושלת.

ה. 'ראשית ערסותכם' - לכתחילה יש להפריש את החלה מיד בעת שהמים מתערבים עם הקמח ונעשית עיסה. עם זאת, אם לא הפרישו את החלה בעודה עיסה, יש להפריש אותה לאחר שהעיסה נאפתה והפכה ל'לחם'.

ו. הכמות המינימאלית של קמח בעיסה, שממנה יש חובה להפריש חלה מן התורה היא כדוגמת 'עיסת מדבר' - 'ערסותכם', דהיינו שיעור של 7 לוגין ו- 1-1/5 ביצים. זהו שיעור הקמח שצריך להיות בעיסה כדי שיחול עליה חיוב חלה.

ז. 'כתרומת גרן' - דין שיעור החלה שווה לדין שיעור התרומה, לאמור יש להפריש 'כלשהו', כפי שחיטה אחת פוטרת את כל הכרי בתרומה.

ח. 'מראשית עריסותיכם' - יש להפריש רק חלק מן העיסה לשם החלה, ו'העושה כל עיסתו חלה לא אמר כלום', שכן צריך שיהיו 'שייריה ניכרים'.