פרק ב'- חיוב חלה בארץ ישראל וחיובה בחו"ל

א. הלש עיסה מאחד מחמשת מיני דגן, בשיעור החייב בחלה, על מנת לאפותה, חייב להפריש חלה ולתת אותה לכוהן, שנאמר¹  'ראשית עריסותיכם תרימו תרומה'.

ב. מצוות הפרשת חלה היא מצווה התלויה בארץ,² והיא נוהגת מן התורה רק בארץ ישראל בלבד.

ג. חיוב הפרשת חלה חל גם במקומות בארץ ישראל שנכבשו על ידי עולי מצריים, ואף במקומות שמחוצה להם, עד אילת.³

ד. חובת הפרשת חלה בזמן הזה היא מדרבנן⁴  כדלעיל.

ה. חיוב חלה נקבע לפי מקום לישת העיסה. לכן כשהיה חיוב חלה מן התורה, ונילושה העיסה בארץ ישראל - היה החיוב בחלה מן התורה, אפילו אם היה הקמח עשוי מתבואת חו"ל. אך אם נילושה אז העיסה בחו"ל, היו פטורים מחיוב חלה מן התורה, אפילו אם הקמח היה מתבואת הארץ.⁵

ו. בחו"ל מפרישים חלה מדברי סופרים, כדי 'שלא תשכח תורת חלה מישראל'⁶.

ז. אסור לאכול מאפה שלא הפרישו ממנו חלה, שכן הוא אסור באיסור טבל.⁷ כמו כן אסור לתת או למכור עיסה שלא הפרישו ממנה חלה, אפילו אם יודעים שהמקבל יפריש בעצמו.⁸ אך אם יש צורך מיוחד בנתינת הטבל או במכירתו, מותר לעשות כן, ובלבד שיודיעו למקבל שלא הופרשה חלה מן העיסה.⁹

ח. אם אכלו את רוב העיסה ולא הפרישו ממנה חלה, יש להפריש מן הנותר על מה שכבר אכלו.¹⁰