קטיף של פירות שביעית מגינתו עבור הציבור

התשובה

בדברי המכילתא^[3] נאמר:

והשביעית תשמטנה ונטשתה, מפני מה אמרה תורה, לא שיאכלו אותה עניים, הרי אני מכניסה ומחלקה לעניים. תלמוד לומר והשביעית תשמטנה ונטשתה, מגיד שפורץ בה פרצות אלא שגדרו חכמים מפני תיקון העולם.

לדעת הרב שלמה זלמן אוירבך,^[4] האיסור ללקוט כדי לחלק לעניים נובע מעצם הליקוט המסחרי שנאסר ביבול הפקר. ואולם אם אין האדם מונע מאחרים להיכנס לגינתו ולוקט את כל היבול ומוציאו למקום מרכזי מופקר, מותר הדבר, משום שבכך היבול מגיע לייעודו – ההפקר. לעומת זאת לדעת הרב משה קלירס^[5] וה'חזון איש',^[6] עצם הליקוט ע"י הבעלים מפקיע את דין ההפקר, שכן ההפקר חל במחובר, ולאחר הלקיטה זוכה בו הלוקט. לפיכך אסור לאדם ללקוט את היבול ולהוציאו החוצה, משום שבכך הוא מפקיע את דין ההפקר בעת הליקוט, אע"ג שלאחר מכן הוא מפקיר שוב.

למעשה, נראה שהרב קלירס וה'חזון איש' יודו במקרה שבו האדם לוקט כמות קטנה, כזו המותרת לו לצורכי ביתו, ולאחר מכן הוא מפקיר אותה לכלל האנשים, שהדבר מותר, משום שכמות כזו אין בה משום ביטול דין ההפקר.^[7] אם יש לו כמות גדולה של פירות, אפשר לגשת לרב המקום ולחתום על שטר של 'אוצר בית דין', ואז יוכל לקטוף את כל הפירות בתור שליח הציבור ופועל של בית הדין.

[1].     על מהות ההפקר, אפקעתא דמלכא או גברא, וההשלכה המעשית מכך בשאלה אם אדם חייב להפקיר את היבול או שהוא מופקר מאליו, ראה בהרחבה בדברינו: https://www.toraland.org.il/88626.

[2].     על היכולת לגדור את גינתו בשביעית אך לתת אפשרות כניסה בתיאום, ראה: הרב בצמ"ח עוזיאל, השמיטה היובל ומצוות הקהל עמ' 139; אור לציון, שביעית פ"ד שאלה ד; ברית עולם, שביעית עמ' מ סעי' כד; חוט שני, הל' שמיטה פ"ד הכ"ד אות לז; מאמר מרדכי, שביעית פ"י סעי' ו; דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ציון ההלכה ס"ק רצז, בשם החזו"א; שם פ"ז ה"ד ביאור ההלכה ד"ה בגפנים); שו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' לה.

[3].     מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים מסכתא דכספא פרשה כ.

[4].     מעדני ארץ, שביעית סי' ז אות ב.

[5].     תורת הארץ, ח"א פ"ח אות ח ד"ה וראיתי.

[6].     חזו"א, שביעית סי' טו ס"ק יא.

[7].     ראה: זיו הים, שביעית פ"ט ה"ה אות ג ד"ה הקשה. אומנם יש לדון כאן מצד הערמה, ואכמ"ל.