בדברי התורה נאמר: 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ'. מכאן נלמד שיבולים שגדלו בשנת השמיטה הם מופקרים ואינם שייכים לבעל השדה והמטע. בשל כך, כל אחד יכול להיכנס וללקוט יבולים אלו ועל הבעלים מוטל שלא לגדור את השדה והמטע אלא לאפשר לכל אחד להיכנס.
הפוסקים נחלקו בגדר ההפקר ובהשלכות השונות.
בדברי התורה נאמר: 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכַרְמְךָ לְזֵיתֶךָ'.[1] מכאן נלמד שהיבול השייך לשנה השביעית הוא הפקר, כדברי הרמב"ם: 'שציוונו להפקיר כל מה שתצמיח הארץ בשנת השמיטה והפקיר צמחי אדמתינו כולם לכל אדם. והוא אמרו יתברך והשביעית תשמטנה ונטשתה'.[2]
האחרונים דנו בגדר הפקר היבול בשמיטה,[3] האם הכוונה שהתורה קבעה שהביול השייך לשביעית מופקר מאליו, והאדם אינו זקוק לפעולת הפקר כלל. דבר זה נקרא 'אפקעתא דמלכא', היינו הפקעת המלך. או שמא מוטל על האדם להפקיר באופן אקטיבי את יבולי שדהו וכל עוד לא עשה כן הם אינם הפקר והנוטל אותם הרי הוא גזלן.[4]
השלכות שונות לשאלת הגדרת ההפקר בשביעית:
1. יבול חרש, שוטה וקטן
שאלת גדר ההפקר משפיעה גם על השאלה האם יבולי השדה של חרש, שוטה וקטן מופקעים בשנת השמיטה. אם מדובר על מצווה המוטלת על האדם להפקיר את היבול, הרי שאנשים אלו אינם מחוייבים במצוות ואין בכוחם להפקיר. אך אם הכוונה היא שהתורה הפקירה את היבול, אזי גם יבול שדהו של 'חרש שוטה וקטן' מופקר.3
2. סיבת פטור יבול שביעית ממעשרות
ביבול השייך לשנה השביעית אין הפרשת תרומות ומעשרות, ויש שביארו שסיבת הדבר תלויה בהבנת גדר ההפקר.
ישנה מחלוקת יסודית בין הרב יוסף קארו לרב משה מטראני (המבי"ט), שגררה עמה פולמוס גדול מאוד במהלך כמה וכמה שמיטות. ציר הוויכוח נע בשאלה האם יבול גוי שגדל בארץ ישראל חייב בתרומות ומעשרות כאשר גמר המלאכה היה ע"י יהודי.[5]
לדעת המבי"ט (ח"א סי' יא) כל יבולי השביעית, אף אלו של הגוי, הפקר הם בשנת השמיטה וקדושים בקדושת שביעית, דבר המלמד על כך שגם אם האדם לא הפקיר בפועל הרי שהפירות הפקר. לדבריו, עצם קדושת הפירות היא זו הפוטרת אותם מחיוב תרומות ומעשרות.[6]
לעומתו טען הרב יוסף קארו (שו"ת אבקת רוכל, סי' כג), שסיבת אי-חיוב פירות שביעית בתרומות ומעשרות נובע מדין ההפקר, לכן יבול הגוי בשביעית חייב בתרומות ומעשרות משום שהוא אינו שייך בדין ההפקר ולא הפקיר.
כאמור, יש שביארו שיסוד המחלוקת נעוץ בשאלה האם ההפקר ביבולי השביעית נובע ממעשה האדם או מקביעת התורה שיבולי השביעית מופקעים - לדעת המבי"ט, התורה קבעה שהיבול מופקר מאליו אף אם האדם לא יפקיר בעצמו. לכן לדבריו גם יבול גוי מופקר וקדוש בקדושת שביעית. ואילו לדעת הרב יוסף קארו חלה חובת הפקר על האדם להפקיר ואם לא הפקיר אין היבול הפקר, ולכן יבול גוי אינו הפקר וחייב בתרומות ומעשרות.[7]
אולם, בדברים הבאים נראה שהעמדת המחלוקת בצורה זו אינה מוכרחת.[8]
3. אופן ההפקר
אם גדר ההפקר הוא במעשה האדם המפקיר את יבולי השמיטה, הרי שמוטל עליו להפקיר בפה[9] ובפני שלושה בני אדם,[10] או בגילוי דעתו של הבעלים על הפקר היבול.[11] אבל אם גדר ההפקר הוא הפקעת התורה וגם ללא מעשה האדם היבול מופקע, אין האדם זקוק למעשה הפקר.[12]
אולם, יש שכתבו שגם אם גדר ההפקר שהתורה הפקיעה את היבול מהאדם בשנה השביעית, מ"מ מצווה על האדם להפקירו בפועל.[13]
לשיטה הסוברת שגדר ההפקר הוא במעשה האדם -
יש שכתבו, שאמנם מחוייב האדם להפקיר בפועל את היבול אך אם לא עשה כן הם מופקרים מאליהם.[14]
ויש מי שכתב, גם לשיטה הסוברת שמדובר על הפקר האדם, אין הכוונה שללא מעשה ההפקר מצידו הוא מבטל את המצווה ואין היבול מופקר, אלא ביטול המצווה כאשר גודר שדהו ומונע אחרים להיכנס.[15]
ויש מי שכתב שאם לא הפקיר בפועל אין היבול מופקר ולכן יש ליטול רשות מבעל השדה ויש ביבול חיוב הפרשת תרומות ומעשרות.[16]
1. גויים
מהו היקף ההפקר, האם היבול מופקר גם עבור גויים ובהמות? האם ניתן למנוע מהם להיכנס לשדה וללקוט את היבול?
יש שביארו שכוונת התורה בדבריה 'וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאָכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ',[18] כוללת גם את הגויים.[19]
לשיטה זו, אם בא הגוי לשדה ללקוט ניתן למחות בו שלא יקח או למנוע ממנו רק משום חשש שיפסיד קדושת שביעית[20] או מקדימות ישראל לו.[21]
ויש שלמדו מתחילת הפסוק, 'לכם לאכלה' ולא לגויים, שאין היבול מופקר עבור גויים.[22]
לשיטה זו, אסור לגויים לקחת את יבול השביעית אף מדין גזל משום שלגביהם הוא אינו מופקר,[23] ואף יכול לגדור את שדהו ולמנוע בעדם.[24]
ויש מי שמסתפק האם ניתן למנוע מגויים לקחת את יבול השביעית.[25]
2. בהמה
בדברי התורה נאמר: 'וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כָל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל';[26] 'וְהַשְּׁבִיעִת תִּשְׁמְטֶנָּה וּנְטַשְׁתָּהּ וְאָכְלוּ אֶבְיֹנֵי עַמֶּךָ וְיִתְרָם תֹּאכַל חַיַּת הַשָּׂדֶה'.[27] מכאן יש ללמוד שיבול השביעית מופקר אף לבעלי החיים, ואין בעל הבהמה צריך לשלם לבעל השדה תשלום עבור אכילת בהמתו,[28] וכן אין למנוע ממנה מלהיכנס לשדה ולאכול את היבול.[29]
יש אומרים, אמנם היבול בשביעית מופקר גם עבור בעלי החיים אך ניתן למנוע מהם להיכנס לשדה לאכול יבול המיועד לבני האדם.[30] ויש מי שאומר, שכל עוד הם אינם מזיקים, אין למנוע מהם מלהיכנס.[31]
יש אומרים, לאחר שזכה בהם האדם מההפקר הוא יכול למנוע מבעלי החיים להיכנס.[32] ויש מי שאוסר.[33]
ויש אומרים, שיבול השמיטה אינו מופקר לבהמה אלא לאדם.[34]
3. הפקר יבול מועט
יש מי שאומר, יבול מועט שמותר לבעלים ללקוט אינו מופקר.[35]
כאמור, בשנת השמיטה יבולי השביעית מופקרים, ונחלקו הפוסקים האם מותר להחזיר לו טובה וכן לומר 'תודה' לבעל השדה, אך מ"מ אינו חייב לבקש את רשותו להיכנס.[36] או שמא חייבים להודות לו ואף לבקש ממנו רשות כניסה לשדהו כדי ללקוט את היבול.[37]
ויש מי שאומר, שרצוי להודיע לו על כניסתו וראוי להודות לו על כך.[38]
[1] שמות (כג, יא).
[2] רמב"ם (ספהמ"צ, מצוות עשה קלד).
[3] מנחת חינוך (מצווה פד); הרב צבי פסח פראנק (הדרת הארץ, שביעית עמ' ו אות ג). ראה: שו"ת דגל ראובן (ח"ב סי' לא אות א).
[4] ראה: הרב ברוך פרנקל תאומים (ברוך שאמר, בתוך: עטרת חכמים, קידושין נב), בדעת הרמב"ם.
[5] להרחבה במחלוקת זו על כל השלכותיה, ראה: הרב יואל פרידמן, 'מחלוקת המבי"ט והבית יוסף בעניין פירות הגוי בשביעית והפולמוס סביבה' (התורה והארץ ח"ח עמ' 118-137).
[6] כן סבור בנו, שו"ת מהרי"ט (ח"א סי' מג).
[7] מנחת חינוך (מצווה פד); פאת השלחן (הל' שביעית סי' כג ס"ק כט).
[8] לביאור נוסף במחלוקת זו, המתמקד ביחס בין הפן האיסורי לפן הממוני בשמיטה, ראה: אפיקי ים (ח"ב סי' כד).
[9] שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ).
[10] שולחן שלמה (הלכות שביעית עמ' רא).
[11] מעדני ארץ (סי' ה ס"ק כ).
[12] תורת הארץ (ח"א פ"ח אות ו ד"ה ונראה); חזו"א (שביעית סי' ט ס"ק יח; שם סי' יט ס"ק כד; שם סי' כ ס"ק ז ד"ה ומיהו); אור לציון (שביעית פ"ד שאלה ג עמ' סא); חוט שני (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ס"ק לז ד"ה הפקר אפקעתא דלמכא).
[13] רידב"ז (בית רידב"ז סי' ד ס"ק ח ד"ה והנה; שם ס"ק יג ד"ה לפענ"ד); שו"ת מהרש"ם (ח"ו סי' קכז).
[14] מרכבת המשנה (למכילתא, משפטים פרשה כ ס"ק יט); שו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ג סי' צ). דבריהם מבוססים על דברי הרמב"ם (ספהמ"צ מצווה קלד).
[15] שבת הארץ (מבוא אות יא, הוצאת מכון התורה והארץ עמ' 153-154); מנחת אשר (שביעית, מהודרת תשע"ה, סי' יב אות ב עמ' עה-עו).
[16] אור לציון (שביעית פ"ד שאלה ז עמ' סה).
[17] ראה גם ערך 'שמור'.
[18] ויקרא (כה, ו).
[19] רש"י (ויקרא כה, ו). בביאור דבריו, ראה: שפתי חכמים (שם אות ל); גור אריה (שם ד"ה אף).
[20] שבת הארץ (פ"ד ה"ל); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ל ס"ק רטו; פ"ד הכ"ד ביאור ההלכה ד"ה מ"ע).
[21] חזו"א (שביעית סי' יד ס"ק ד); חוט שני (הל' שמיטה פ"ד הכ"ו סוף ס"ק לז ד"ה ובחזו"א); דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד ה"ל ס"ק רטו).
[22] ר"ש (תורת כהנים, פרשת בהר פרשה א תחילת פ"א אות ו); שו"ת זכר יצחק (ח"א סי' מב). ראה: שנת השבע (עמ' מז).
[23] טורי אבן (ראש השנה טו ע"א ד"ה פטורה); שו"ת אבני נזר (יו"ד סי' תמה אות ד-ו); קהלות יעקב (קנייבסקי, ראש השנה סי' ט); מעדני ארץ (סי' ז אות ב ד"ה וכיון).
[24] שו"ת הרשב"ש (סי' רנח).
[25] רדב"ז (הל' שמיטה פ"ד ה"ל).
[26] ויקרא (כה, ז).
[27] שמות (כג, יא).
[28] חזו"א (שביעית סי' יד ס"ק ד).
[29] תוספתא (שביעית פ"ה ה"כ); רמב"ם (הל' שמיטה פ"ה ה"ה).
[30] תוספות (ראש השנה ט ע"א ד"ה וקציר); תוספות הרא"ש (שם ד"ה וקציר); פנים יפות (ויקרא כה, ז); הרב שאול ישראלי (התורה והמדינה, ח"ג עמ' קיח הערה).
[31] חזו"א (שביעית סי' יד ס"ק ד); נתיב השמיטה (סי' ט סעי' ב) והוסיף: 'אבל אם כבר נכנסו אף שמזיקים, לא קיבלתי היתר להוציאם'; דרך אמונה (הל' שמיטה פ"ד הכ"ד ביאור ההלכה ד"ה מ"ע).
[32] רש"ש (ראש השנה ט ע"א ד"ה וקציר); רידב"ז (בית רידב"ז, סי' ה סעי' ח); תורת השמיטה (גרוסברג, סי' יב סעי' מז).
[33] תורת הארץ (ח"א פ"ח אות מד).
[34] הרב מאיר אריק (בתוך: פירוש רמב"ן על התורה, מהוד' מוסדר הרב קוק, ח"ב עמ' תקטו ד"ה בהר); ראה גם: שנת השבע (עמ' נג).
[35] מעדני ארץ (סי' ה אות ו), לדבריו דין זה נכון לשתי ההבנות במהות ההפקר. השווה לדבריו, שולחן שלמה (הלכות שביעית עמ' רג).
[36] רמב"ם (פיהמ"ש שביעית פ"ד מ"ב; הל' שמיטה פ"ו הט"ו), כדעת בית הלל (שביעית פ"ד מ"ב); הלכות שביעית (זילבר, סי' ז סעי' טו; שם כיסא דוד ס"ק קי).
[37] ראב"ד (עדויות פ"ה מ"א); ר"ש משאנץ (שם), כדעת בית הלל; שבת הארץ (פ"ו הט"ו); הלכות שביעית (זילבר, סי' ז כסא דוד ס"ק קיא, שיש לחוש לדעה זו. ראה: חזו"א (שביעית סי' יט ס"ק יח ד"ה שם ר"ט).
[38] שולחן שלמה (הלכות שביעית עמ' רב).