השמחה בחמשה-עשר באב

<<למאמרו הקודם של הרב אהוד אחיטוב בעניין "השמחה בחמישה עשר באב"

ייחודה של השמחה בהבאת הרוגי ביתר לקבורה

תקנת ברכת הטוב והמטיב – בברכת המזון

מדברי המגן-אברהם בהלכות נפילת אפיים (או"ח סי' קלא ס"ק טו) שהבאנו במאמר הקודם ניתן גם ללמוד שהטעם שאין נפילת אפיים ביום ט"ו באב, היא לא בגלל כל חמשת הדברים המשמחים שאירעו לאבותינו ביום ט"ו באב אלא רק בגלל אותם דברים שמתאימים ל"זמן המקדש", כלשונו של המגן-אברהם (שם)  "שביום זה היו ימים טובים בזמן המקדש".

כי אחד מאותם חמשה דברים שאירעו בט"ו באב, הוא בגלל שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. מאורע זה רחוק מאוד בלשון המעטה מהמדרגה שעם ישראל היה בה "בזמן המקדש". להיפך הוא הנכון, מאורע זה אירע דווקא בעקבות חורבן המקדש ונפילתה הסופית של מלכות ישראל בראשותו של שמעון בר-כוכבא עשרות שנים אחרי חורבן בית המקדש. 

מעניין הדבר, שדווקא מאורע זה שלכאורה הוא הכי פחות משמח מאותם חמשת הדברים שאירעו בט"ו באב, דווקא אותו אנו מציינים לא רק פעם אחת בשנה, אלא לעתים מספר פעמים ביום, כשאנו מברכים את ברכת "הטוב והמיטיב" שהיא הברכה הרביעית שבברכת המזון. כפי שמובא בגמ' במס' תענית (שם) וכן במס' ברכות (מח ע"ב) בסוגיות העוסקות בברכת המזון, שברכה זו נתקנה בעקבות הבאתם של הרוגי ביתר לקבורה זמן רב אחרי נפילתם בקרב מול הרומאים, וכך נאמר בגמ' (ברכות שם):

"דאמר רב מתנא: אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב, הטוב - שלא הסריחו, והמטיב - שניתנו לקבורה".

כשתקנה זו הובאה  להלכה בשולחן-ערוך (או"ח סי' קפח סעי' א-ב) כשיש בה מספר פרטי דינים, המציינים את העובדה שהיא תקנת חכמים ולא כמו הברכות הקודמות שחובתן מהתורה. אך אם נתבונן נראה שגם ברכה זו קשורה לבניין בית המקדש, ולשם זה יש להתבונן בסיבת תקנתה של ברכה זו.

חשוב לציין שלמרות שהתיאור הקשה של נפילת ביתר מובא באגדות החורבן בתלמוד הבבלי (גיטין נז ע"א) אך הרקע לתקנת הברכה מובא כאמור בתלמוד הבבלי בצורה קצרה (ברכות מח ע"ב). אולם בתלמוד הירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) הדבר מובא באופן מורחב יותר, וכך נאמר בירושלמי (שם):

"כרם גדול היה לאדריינוס הרשע שמונה עשר מיל על שמונה עשר כמין טיבריא לציפורי והקיפו גדר מהרוגי ביתר מלא קומה ופישוט ידים ולא גזר עליהם שיקברו עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם שיקברו. אמר רב חונה משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב הטוב שלא נסרחו והמטיב שניתנו לקבורה".

כמובן, שתיאור קשה זה מערר את השאלה: כיצד ניתן להגדיר יום זה כיום טוב ואף לתקן עליו ברכה מיוחדת בנוסח "הטוב והמיטיב"? כיצד ניתן לשמוח כשעם ישראל נמצא בשיאו של החורבן לאחר חורבן ביתר? כיצד דווקא נפילת העיר שעליה דרשו חז"ל את הפסוק באיכה "גדע בחרי אף כל קרן-ישראל", העיר שנפילתה סימלה את תום מלכות בר-כוכבא, אשר מלכותו הקצרה הייתה התקווה האחרונה להמשכת מלכות ישראל לאחר חורבן ביהמ"ק השני – כיצד דווקא לאחר כל זאת אנו שמחים ומברכים הטוב והמיטיב?!

ברכת הטוב והמיטיב – אמונה בנצחיות ישראל בשיא החורבן

אולם אם נתבונן מדברי המפרשים נראה שנתינת הרוגי ביתר לקבורה והעובדה שלא הסריחו טומנת בחובה את האמונה והתקווה לבניין בית המקדש השלישי ברוח הדברים שחותמת המשנה את מסכת תענית (פ"ד מ"ח).

לאור זאת מובנים דברי רבי יחיאל מיכל הלוי אפשטיין זצ"ל שמבאר בספרו ערוך השולחן מדוע הסמיכו חכמים ברכה זו דווקא לברכת "בונה ירושלים" וכך הוא כותב (ערוך השולחן או"ח סי' קפט סעי' א) בשם הרא"ש:

"ברכה רביעית הטוב והמטיב ואינה מן התורה. אלא שחכמים תקנוה אחרי מלחמת ביתר שאחרי כבישת ביתר וריבוי ההרוגים..... ואמרו שכשנחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל ואינה עתידה לחזור עד ביאת המשיח ולכן תקנו ברכה זו אצל בונה ירושלים כאומר יהי רצון שתחזיר קרן ישראל בביאת בן דוד שהוא בניין ירושלים ..."..

לאור זאת מוסיף ערוך השולחן ומבאר מדוע דווקא העובדה שהרוגי ביתר לא הסריחו וניתנו לקבורה במצב בו היה עם ישראל כלאחר ייאוש, זה עצמו מלמד אותנו על השגחת השי"ת על ישראל בשיא החורבן, וכך הוא כותב (ערוך השולחן שם סעי' ב):

"דכך אמרו חכמים שם בשעה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה הטוב והמטיב הטוב שלא הסריחו והמטיב שניתנו לקבורה כלומר: להורות לנו שאפילו בשעת כעסו של הקדוש ברוך הוא עלינו עושה עמנו נסים ונפלאות דאין לך נסים גדולים מאלו הרוגי ביתר שהיו מונחים רבות בשנים על פני הארץ ולא הסריחו ואח"כ ניתנו לקבורה וזהו סימן שהקב"ה לא יעזוב אותנו לעולם...".

ברוח זאת מבאר זאת מרן הגראי"ה קוק זצ"ל, אלא שהוא מוסיף ומציין שחז"ל ציינו בברכה זאת שתי הודאות באופן מפורט יותר, כאשר כל אחת מהן רומזת לנצחיותו של עם ישראל בשני היבטים:

א. העובדה שגופותיהם של הרוגי ביתר נשארו שלמות למרות שהיו מוטלות זמן רב ללא קבורה – מסמלות שעם ישראל ישמור על הצביון הלאומי-רוחני  - למרות החורבן והגלות הארוכה.

ב. העובדה שהיטיבו עם הרוגי ביתר בהבאתם לקבורה – רומזת שעם ישראל ישוב לא רק למעלתו העצמית כעם טוב ומיוחד, אלא שגם ישובו למעלתו כעם שמשפיע ומטיב לעולם כולו.

וכך הוא כותב בפירושו עין אי"ה (ברכות פ"ז אות לא):

"על כן תקנו ביבנה הטוב והמטיב כנגד הרוגי ביתר שהוא סימן לדורות; כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כוח החיים מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כוח חיים נפלא לשמור צורתינו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הגבורה המורה על שמירת ישני עפר עד עת קץ שישובו לתחייה, כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו הטוב לעצמינו שלא הסריחו - כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית. ולא זו בלבד כי גם לא תיגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו להיות מטיבים לזולתינו - והמטיב שנתנו לקבורה, עד עת קץ שיעמדו לגורלם הנשגב".

השמחה ביום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה – כמו השמחה כשכלו מיתי המדבר

קשה שלא להביא כאן את תיאורו הנפלא של מו"ר הגר"ש ישראלי זצ"ל בדרשת שבת-נחמו בשנת התרח"ץ ערב מלחמת העולם השנייה המתאר את האמונה בגאולה בשיא החורבן לאחר נפילת ביתר, והקשר בין השמחה כשכלו מיתי המדבר לשמחה שניתנו הרוגי ביתר לקבורה וכך הוא כותב:

"יום שבו כלו מתי מדבר, ויום שבו ניתנו מתי ביתר לקבורה (תענית ל, ב)... הטעם הראשון מזכיר לנו תקופת זהר. עם קם על רגליו מתנער מאבק העבדות, מנתק את כבליו, ועיניו לקראת המחר הנהדר. לעיניו משתרעת הארץ המיועדת, רק רצועת מים צרה מפרידה ביניהם.... העם אשר יצא ממצרים כבר איננו. הם תמו לגווע. הבנים לא יחזרו כבר על שגיאות אבותיהם. לאו. הטענה כי חזק הוא ממנו, ממנו כביכול, נראית מצחיקה. החשש שמא נתבטל אנחנו ע"י התרבות הגויית, שמא תראה תורתנו כדלה ונושנת בפני תורות הארץ המודרניות, החשש שמא לא נוכל להגשים את התורה בארץ, שלא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, אלה אשר אין להם לעשות מאומה, נפל. העם מביט ישר קדימה: תורת האלוקים היא לו למורה הדרך, דבר האלוקים הוא לו צו חיים שאין להרהר אחריו. עלה נעלה וגם יכול נוכל. לא למכשול תהיה לנו התורה, אלא לסם חיים. העמים הללו לא יוכלו להתקיים ולא יוכלו לעמוד בפנינו באשר זר להם סם החיים. כלו שיירי האופל שהחיים במצרים החתימו בנפש. תמו כלו אנשי דור המדבר, והדור החדש עומד מוצק ומוכן לקראת תפקידו. אותה שעה הנפש משתלהבת בשלהבת של שמחה, הפנים מקרינות, והידים משתלבות, והרגלים יוצאות בריקוד מאליהן, ריקוד מלא עז וגבורה, ריקוד מלא כח ואמונה – "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב...".   זמנים חלפו, והתמונה משתנית. הנוף הוא אחר. עיי עיר חרבה, מגדלים שוממים נתוצים, וביניהם ועליהם גופות גופות חללים... כצללי בלהות נודדים החיים ביניהם. בשקט הם עובדים את עבודתם, הם חוצבים קברים להרוגים, הרוגי ביתר. מנוחה להרוגי המלחמה. הנה נגמר המרד האחרון, יהודה נדכאה, וכאילו יחד עם ההרוגים קוברים גם את שארית התקווה. היו היה עם והנה איננו עוד. ואולם ראו נא פלא, הנה קברו את המתים, והנה נשתלבו הידיים והעיניים נעצמו ושוב ריקוד הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, המטיב שנתנו לקבורה (ברכות מח, ב). ואף הריקוד הזה מלא אמונה, אמונה ובטחון, ותקוה מאירה את הפנים המרוכזים והרציניים. והירח כמוכה תימהון מאיר את העיגול הרוקד באור קיפאון – "לא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב...".