שימוש בצוואה רגילה, או בצוואה הלכתית כנספח בלבד לצוואה רגילה

התשובה

ראשית נסביר את ההבדל בין צוואה הלכתית לצוואה אזרחית: שלא כמקובל במשפט הכללי, בדין תורה אין אדם יכול להוריש את רכושו לאחרים על פי רצונו, ש'כל המתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל' (כתובות פד ע"א). על כן, הרוצה להעניק לאחרים את רכושו צריך לתת מתנה מחיים. אולם אם אדם נותן מתנה מחיים הוא כבר לא אדון על רכושו, וחז"ל הזהירו לא לעשות כך בשום אופן, וקראו למי שעושה כך מ'הקוראים ולא נענים' (בבא מציעא עה ע"א), ועל כן הדרך היא לתת את המתנה באופן שגוף הנכסים שייך מהיום למוטבים, ופירות הנכסים שייכים להם לאחר מיתה. כך פסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רנז סעי' א):

הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו, הרי הגוף של בן מזמן השטר, והפירות לאב עד שימות, לפיכך האב אינו יכול למכור מפני שהם נתונים לבן, והבן אינו יכול למכור מפני שהם ברשות האב.

אולם קניין זה בעייתי גם כן. כמו שמבואר ב'שלחן ערוך' לעיל הקניין של האבא מוגבל בדרך זו. בנוסף, לא ניתן להקנות למוטבים דבר שלא בא לעולם,[1] וכן קניין כזה לא מועיל לכספים שחייבים לאבא, ולכן כספים המופקדים בחשבונות בנק לדוגמה, שהם כספים שהבנק חייב לאבא, לא יעברו לבעלות המוטבים בדרך זו. לכן תיקנו במהלך הדורות עצה לעשות סוג של הערמה הלכתית - המצווה מודה שהוא חייב למוטב סכום גבוה ביותר, הרבה יותר מהירושה, וזמן פרעון החוב הוא רגע אחד לפני מותו. ומוסיף המצווה תנאי האומר שאם היורשים החוקיים ישלמו למוטב את הסכום שנקבע בצוואה, לא יצטרכו לפרוע את החוב הגבוה. וכך כתב הרמ"א (חו"מ סי' רנז סעי' ז):

לכן בריא שרוצה לחלוק נכסיו אחרי מותו שלא יריבו יורשיו אחריו, ורוצה לעשות סדר צוואה בעודו בריא, צריך להקנות בקנין, ואפילו קנין אינו מהני אם רוצה ליתן להן דבר שאינו בידו אז, דאין אדם מקנה דבר שלא ברשותו, ואין מהני אלא דרך הודאה שמודה שחייב לכל אחד מהן כפי מה שירצה.

אף על פי שהערמה הלכתית זו הייתה מספיקה לכאורה, חכמי הדורות הצריכו עדיין לתת מתנה מחיים, וביארו כמה מהאחרונים[2] שכיוון שמדובר על הערמה תיקנו לחזק את הצוואה שתהא על דרך הישר גם כן.

א. האם יש גזל בהורשה בדרך אחרת

לאחר הקדמה זו מובן שלפי דין תורה שינוי דין הירושה אינו אפשרי, ולכן מי שיקבל רכוש בדרך כזאת, כאשר אין הסכמה של היורשים החוקיים, עובר על איסור גזל, כי הרי הוא נוטל רכוש ששייך ליורשים ומעביר אותו לעצמו. יוצא אם כך שאסור לעשות צוואה אזרחית רגילה כי בעתיד הוא עלול לגרום לגזל. אמנם יש פוסקים שכתבו שגם צוואה אזרחית תקפה מבחינה הלכתית,[3] אולם מכיוון שרוב הפוסקים חולקים על כך בוודאי לכתחילה אין לנהוג כך.

ב. צוואה אזרחית ונספח הלכתי

יש כאלו שעורכים שתי צוואות האחת הלכתית והשנייה אזרחית כדי להבטיח את מה שכתבו מכל הבחינות. על הנוקט בדרך זו לבחון היטב שנוסח הצוואה לא סותר את נוסח הנספח ולכן לא ניתן להשתמש בפשטות בצוואה כזאת ללא שמומחה לדבר בחן את שני החוזים.

ג. חתימת עדים על צוואה

אין צורך שעדים יחתמו על צוואה כדי שהיא תחול. בנוסף, אם הביא המצווה את הצוואה לבית הדין הרבני האזורי מחיים, הצוואה מקבלת תוקף חוקי ולא יהיה ניתן לערער עליה. אולם צוואה הלכתית או אזרחית שנחתמה ללא עדים פותחת פתח לצדדים שונים לערער על התוקף שלה, כגון לטעון שהחותם לא חתם בדעה צלולה. אמנם הרב זלמן נחמיה גולדברג זצ"ל קבע[4] שלא ניתן לטעון על צוואה שנחתמה על ידי המוריש ואין בה עדים כשרים שהמוריש היה שוטה, אלמלא יש רגליים לדבר שאכן היה שוטה, אולם כדי למעט מריבות עדיף להחתים עדים או לפנות לבית הדין מחיים.