התשובה
לכאורה בשאלה זו אין משמעות לכך שיש כעת מגפה של קרונה (אינני יודע אם אחוזי הפטירה גבוהים יותר, אבל אין לכך משמעות). זו שאלה שצריכה להישאל בכל שבת וחג רגילים – האם מותר להודיע למשפחה על מצב קשה ביותר של החולה או חלילה על פטירה.
ברור שאם החולה חי ובמצב של פיקוח נפש, עושים בעבורו הכול כדי להצילו, ואם ביאת בני המשפחה או דיבור בטלפון עם בני המשפחה יכולים להערכת הרופאים להועיל לחולה מבחינה בריאותית, יש לאפשר זאת ואפילו לצורך 'חיי שעה'.
אם החולה איננו בהכרה (מורדם וכדו') או שהגעת המשפחה כבר לא תעזור לו, אז אין להתיר איסורי תורה או אפילו איסורי דרבנן, מכיוון שכאמור הגעת המשפחה אינה מסייעת לחולה. לפי זה גם לעניין שאלת ה'זום' שהוא איסור דרבנן לרוב הפוסקים (מכיוון שאין שם נורות להט אלא נורות 'לד' שהן איסור מדרבנן), גם זה לא מביא לחולה תועלת, ולכן הדבר אסור.
אומנם יש בני משפחה שרואים בכך כבוד הנפטר שבני משפחתו רואים את פטירתו, וזו טענה נשמעת, אבל אין זו טענה מכרעת, שכן מדוע יש לראות את פטירת האדם הקרוב? וכי איזו נחת רוח יש לחולה או למשפחה מכך? על כן הדבר אסור מבחינה הלכתית בשבת ובחג, ואין להודיע להם על המצב.
מה שראוי לעשות בנוגע לשאלתך הוא שבית החולים ידאג שבמחלקות כאלו יימצאו בחורים שיבואו לנפטר בשעותיו האחרונות ויאמרו עימו 'וידוי' ו'אדון עולם' ועוד פרקים, כדי שהסתלקותו מהעולם תהיה בקדושה ובטהרה.[1] זה יכול להביא נחת רוח לנפטר ולבני המשפחה, שידעו שיקירם עזב את העולם לא כאדם עזוב, אלא היו עימו ממש בשעותיו האחרונות, וליוו אותו בתפילות לבית עולמו.
כל מה שכתבתי זה מבחינה הלכתית, אבל אם יש הנחיות בבית החולים שבו אתה מועסק, יש להתייעץ עם רב בית החולים כדי לא לסטות מההנחיות.
[1]. ר' אמונת עתיך 125, הרב יהושע וייסינגר, 'וידוי בשעת יציאת נשמה', עמ' 39–41.
