אחריות על קבלת החלטות בנושא קורונה

התשובה

הלכה היא בידוע שיש להישמע להנחיות רפואיות. 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם' אמרה תורה (דברים ד, טו), ונפסקה הלכה ברמב"ם (הל' דעות פ"ד ה"א):[1] 'צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים'. וכך הינחה ה'חזון איש' (קובץ אגרות, א, קלו-קלז):

הנני חושב את ההשתדלות הטבעיות במה שנוגע לבריאות, למצווה וחובה, וכאחת החובות להשלמת צורת האדם, אשר הטביע היוצר ברוך הוא במטבע עולמו… הדקדוק על אמצעי הבריאות היא עבודה אהובה לפניו יתברך...

דבר זה אינו אמור רק ביחס לכל אדם באשר לעצמו. על מנהיגי הציבור הוטלה אחריות יתרה וייחודית לשמור על בריאות הציבור: 'מתקנין את קלקולי המים שברשות הרבים וחוטטין אותן ומתקנין את הדרכים ואת הרחובות' (מו"ק פ"א מ"ב). 'ומנין שאם לא יצאו ועשו כל אלו, שכל דמים שנשפכו שם מעלה עליהם הכתוב כאילו הם שפכום? תלמוד לומר והיה עליך דמים' (מו"ק ה ע"א), ובגרסת רבנו חננאל (מו"ק שם): '...שנאמר ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך וכתיב והיה עליך דמים'. כך נהג רב הונא בעירו,[2] וכך הורה ה'חתם סופר' (ע"ז ל ע"א): 'מוטל על החכמים להשגיח על זה'. אחריות זו מוטלת לאו דווקא לפתחה של המנהיגות הרוחנית, אלא בעיקר לפתחה של ההנהגה הציבורית-מעשית, כמבואר בתשובת מהר"ם מרוטנבורג:[3]

טובי העיר הוו בעירם למה שהובררו כמו גדולי הדור בכל מקום... כמו שגדולי הדור הפקרם הפקר בכל מקום דמיגדר מילתא ותקנתא, כך טובי העיר הפקרם הפקר.

ככלל, להנחיות ההנהגה הציבורית תוקף מחייב, כל עוד אינן מנוגדות להלכה. יש מהפוסקים שהשתיתו תוקף מחייב זה על 'דינא דמלכותא דינא'; מהם שהשתיתו זאת על תקנות קהל – ז' טובי העיר, ומהם על משנת הראי"ה,[4] שסבר כי הסמכות נגזרת ממשפטי המלוכה.[5] אפילו הסמכת הרופאים וקביעתם כרופא-אליבא-דהלכתא (להלכות פיקוח נפש, שבת, יוכ"פ, מאכלות אסורות וכו') מסורות לרשויות הממלכתיות, כפי שכתב 'ערוך השלחן' (יו"ד סי' שלו סעי' ב):

אסור להתעסק ברפואה אלא אם כן הוא בקי ויש לו רשות מבית הדין, והאידנא צריך להיות מוסמך מהממשלה, שיש לו רשות ליתן רפואות לחולים וגם לא יהא שם גדול ממנו, שאם לא כן כשהזיק הריהו שופך דמים.

מובן מאליו שהאחריות הכבדה שמוטלת על כתפיה של המנהיגות הציבורית, ובפרט כאשר בנפשות עסקינן, מחייבת אותה לזהירות רבה ולבדיקה מקיפה וכוללת, ל'נקיות' ולהישמרות מכל הטיה שאינה עניינית ואובייקטיבית. ואולם – בהנחה שכך אכן עשו – החלטתם מחייבת.

השיקולים שמנחים את ההנהגה הציבורית – ובדין ובצדק, אינם אמורים להיות 'מיקרו'-בריאות, אלא 'מאקרו'-מדינה. כך – לדוגמה – לא מופרך ששיקולי כלכלה מדינתיים יהוו משקל משמעותי ולעיתים אף מכריע אל מול שיקולי 'נפשות' פרטניים.[6] לכן, ככל שאין ראיה מוכחת שהכרעת ההנהגה מוטה ואינה עניינית, יש להישמע להנחיות הממשלתיות.

[1].    וכן בטור, או"ח סי' קנה; משנ"ב, סי' קנה ס"ק יא.

[2].    תענית כ ע"ב.

[3].    מהר"ם מרוטנבורג, מובא במרדכי, ב"ב סי' תפ; ור' שו"ת הרשב"א, ח"א סי' תשסט, ושם, ח"ג סי' תיא.

[4].    משפט כהן, סי' קמד.

[5].    ר' מאמרי 'סמכויות מנהיגי ישראל', ברורים בהלכות הראי"ה, עמ' 20-19; ובספרי ממשפטי המלוכה – אחריות ציבורית כשיקול פסיקה, מרכז תורה ומדינה, ניצן תשפ"א.

[6].    ר' מאמרי 'דמים ב"דמים" נגעו: האם ממון הציבור שקול כ"נפשות"?', מכת מדינה, עמ' 53–75.