שקד עם קליפה לא יבשה- לעניין שהחיינו

התשובה

בס"ד

שלום וברכת ד'

יש שני סוגי עצי שקד, יש מרים ויש מתוקים. מכיוון שאינני יודע למה כוונתך אפרט את הדברים.
א. שקד מר
לעניין מעשרות נפסק ברמב"ם שאין מעשרים ממנו (רמב"ם הל' מעשר פ"א ה"ט) אפילו בקטנן. השו"ע (או"ח סי' רב סעי' ה) כתב ששקד מר כשהם קטנים מברכים עליהם בורא פרי העץ כיוון שאוכלים את הקליפה, (הזרע הוא רעיל). כשהם גדולים אין מעשרים מהם ואין מברכים עליו. אמנם אם מבשלים אותו ואפשר לאכול יש לברך עליו עץ, ומשמע שגם לעניין מעשרות יש להפריש.
ב. שקד מתוק
יש בו חיוב תרו"מ וחיוב זה מתחיל משעה שמנפרדת הקליפה החיצונה מהזרע (הלק' מעשרות פ"ב ה"ה). אין משמעות לייבוש הקליפה החיצונה אלא תחילת ההפרדה שבין הזרע והקליפה, משעה זו הוא מוגדר כבר כפרי וחייב בתרו"מ. דין זה הוא גם לברכת בורא פרי העץ. אבל אם אוכלים שקדים מתוקים לפני ההפרדה הזאת, אין כאן אכילת הגרעין אלא אכילת הקליפה (הירוקה) ועל כן ברכתו שהכל (עיין שו"ע סי' רד סעי' א). ולכן נראה שקודם הפרדות הגרעין מהקליפה אין לברך שהחיינו מכיוון שבקטנותם כשהם רכים הקליפה היא העיקר, ואין לברך שהחיינו על הקליפה שאינה עיקר הפרי. אבל משעה שנפרד הגרעין (הזרע) מהקליפה ואוכלים את הגרעין עצמו אפשר לברך בורא פרי העץ וגם שהחיינו. אולם כל זה בשקד שאוכלים ויודעים שהוא טרי, אבל שקדים סתם אין ידוע מתי גדלו ועל כן אין לברך שהחיינו.

בברכת התורה והארץ
הרב יהודה הלוי עמיחי
מכון התורה והארץ
כפר דרום אשקלון