התשובה
כתב הרמב"ם (הל' תפילה ונשיאת כפים פ"א ה"א): "מצות עשה
להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלהיכם, מפי השמועה למדו
שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם אמרו חכמים אי
זו היא עבודה שבלב זו תפלה, ואין מנין התפלות מן התורה, ואין
משנה התפלה הזאת מן התורה, ואין לתפלה זמן קבוע מן התורה".
וכתב עוד בהלכות הבאות:
הלכה ד
כיון שגלו ישראל בימי נבוכדנצר הרשע נתערבו בפרס ויון ושאר האומות
ונולדו להם בנים בארצות הגוים ואותן הבנים נתבלבלו שפתם והיתה שפת
כל אחד ואחד מעורבת מלשונות הרבה וכיון שהיה מדבר אינו יכול
לדבר כל צורכו בלשון אחת אלא בשיבוש שנאמר ובניהם חצי מדבר
אשדודית וגו' ואינם מכירים לדבר יהודית וכלשון עם ועם ומפני זה
כשהיה אחד מהן מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו או להגיד שבח
הקדוש ברוך הוא בלשון הקדש עד שיערבו עמה לשונות אחרות, וכיון
שראה עזרא ובית דינו כך עמדו ותקנו להם שמנה עשרה ברכות על
הסדר, שלש ראשונות שבח לה' ושלש אחרונות הודיה, ואמצעיות יש
בהן שאלת כל הדברים שהן כמו אבות לכל חפצי איש ואיש ולצרכי
הציבור כולן, כדי שיהיו ערוכות בפי הכל וילמדו אותן ותהיה תפלת אלו
העלגים תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה, ומפני ענין זה תקנו
כל הברכות והתפלות מסודרות בפי כל ישראל כדי שיהא ענין כל ברכה
ערוך בפי העלג.
הלכה ה
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום
כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד
קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת
השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה
ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
הלכה ו
וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של
בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו'
כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין
תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע"פ כן נהגו כל
ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת
חובה.
