תפילה בזמן העבודה

התשובה

שנינו במשנה (ברכות פט"ז מ"א):

הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית... ומתפללין תפלה של שמונה עשרה אבל אין יורדין לפני התיבה ואין נושאין כפיהם.

אמנם בימינו אין נוהגים כך, כיוון שהמעסיקים לא נוהגים להקפיד על כך, ועל דעת זה שוכרים אותם שיתפללו כדרכם.[1] ה'משנה ברורה'[2] הוסיף שמותר ללכת לבית הכנסת להתפלל במניין, במקום שאין דרך המעסיקים להקפיד על כך. יש להוסיף שלפי החוק רשאי עובד להתפלל, והפרשנות המקובלת לחוק זה היא שהתפילה מוגדרת כהפסקה שאין עליה תשלום.[3] חוק זה יכול להוות מנהג מחייב לפי ההלכה.[4] מכאן שקבלת תשלום על זמן התפילה נעשית רק בהסכמת המעסיק. משו"ת 'עשה לך רב'[5] עולה כי אין מקום להתפלל ערבית או מנחה בחודשי הקיץ על חשבון העבודה, אלא אם הגיעו לסיכום עם המעסיק. המעסיקים אינם מקפידים על כך שעובדים יתפללו בזמן העבודה, בתנאי שאין לעובד ברֵרה אחרת, אך כאשר יש עוד זמן רב להתפלל, ישנה הקפדה.

לסיכום, הדין תלוי בהסכמת המעסיק, ולשם כך צריך המעסיק לדעת את העובדות ולתת את הסכמתו לקיום התפילות ולמתכונתן. אם אין הסכמה מפורשת, ניתן לקיים תפילה בזמן סביר (ומסתבר שניתן לקיים גם תפילה בציבור), כאשר המעסיק יודע ואינו מעיר דבר. 

[1].   שו"ע או"ח סי' קי סעי' ב.

[2].   משנה ברורה, סי' קי ס"ק יב.

[3].   שעות עבודה ומנוחה 20 (ד).

[4].   שו"ת משפטי ארץ, ח"א עמודים 77–78.

[5].   שו"ת עשה לך רב, ח"ו סי' עח.