התשובה
לכאורה בשאלה זו אין משמעות לכך שיש כעת מגפה של קרונה, (אינני יודע אם יש אחוזי פטירה גבוהים יותר, אבל אין לכך משמעות). זו שאלה שצריכה להשאל בכל שבת וחג רגילים האם מותר להודיע למשפחה על מצב קשה ביותר של החולה או חלילה על פטירה.
ברור שאם החולה חי ובמצב של פקו"נ, א"כ עושים בעבורו הכל כדי להצילו, ואם ביאת בני המשפחה או דבור בטלפון עמה להערכת הרופאים יכולה להועיל לחולה מבחינה בריאותית, יש לעשות את כל מה שאפשר על מנת להציל את החולה ואפילו בחיי שעה.
אם החולה איננו בהכרה (מורדם וכדו') או שכבר לא יעזור לו ביאת המשפחה, במקרה כזה אין להתיר אסורי תורה או אפילו מדרבנן מכיוון שהם לא מועילים בהגעתם לבית החולים לגבי החולה. לפי זה גם לעניין שאלת ה"זום" שהוא איסור דרבנן לרוב הפוסקים, (מכיוון שאין שם נורות להט וכדו', אלא "לד" שהוא אסור מדרבנן), גם זה לא מביא לחולה תועלת ולכן הדבר אסור.
אמנם יש בני משפחה שרואים בכך כבוד הנפטר שבני משפחתו רואים את פטירתו, וזו טענה נשמעת, אבל זה איננו אמיתי, מדוע יש לראות את פטירת האדם הקרוב, וכי איזה נחת רוח יש לחולה או למשפחה מכך. על כן אין בכך תועלת אמיתית וגם הדבר אסור הלכתית, ולכן אין להודיע להם על המצב.
מה שראוי לעשות בנידון שאלתך שבית החולים ידאג לכך שבמחלקות כאלו, יהיה בחור או שנים שיבואו לנפטר בשעותיו האחרונות ויאמרו עמו וידוי ואדון עולם, ועוד פרקים כדי שהסתלקותו מהעולם תהיה בקדושה וטהרה, זה יכול להביא נחת רוח לנפטר ולמשפחה שידעו שיקירם עזב את העולם לא כאדם עזוב אלא היו עמו ממש בשעותיו האחרונות, ולוו אותו בתפילות לבית עולמו.
לסיכום:
אם החולה מבקש וזה יישב דעתו ויועיל במחלתו - אפשר להודיע למשפחה שיבואו. אם החולה כבר לא יודע מהנעשה עמו, (מה שקורה בדרך כלל) אין להודיע למשפחה על מצבו, אבל יש לדאוג שיהיה בבית החולים איש שתפקידו ללוות את החולים הקשים בדרכם האחרונה מתוך יראת קדושה.
כל מה שכתבתי זה מבחינה הלכתית, אבל אם יש הנחיות בבית החולים שבו אתה מועסק, יש להתייעץ עם רב בית החולים כדי לא לסטות מההנחיות.
בשורות טובות, תמשיכו לעזור ולפעול לרפא שבר בת עמי, וד' הטוב ישלם גמולכם. קיץ בריא ומבורך.
