התשובה
אמרו חז"ל (יבמות סב ע"ב-סג ע"א): '...והנושא את בת אחותו... עליו הכתוב אומר: אז תקרא וה' יענה תשוַע ויאמר הנני'. על פי הדברים האלה כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פ"ב הי"ד): 'מצות חכמים שישא אדם בת אחותו והוא הדין לבת אחיו שנאמר ומבשרך לא תתעלם'. ואף הרמ"א (אבן העזר סי' ב סעי' ו) כתב בסגנון דומה.
כמה הסברים נתנו רבותינו הראשונים להדרכה זו. היו שראו התאמה בשידוך זה בגלל הקִרבה מצד סגנון החשיבה והאופי האנושי.[1] אחרים ראו בו גמילות חסד,[2] ואילו רש"י[3] הבין שזו ערובה טובה לכך שהאיש יחבב את אשתו! עם זאת, בזמננו ידוע שנישואי קרובים (כגון בני דודים) מעלים באופן ברור את הסיכון להולדת צאצאים בעלי מום או בעיות רפואיות וגנטיות שונות ומשונות (10-7 אחוזים). ומעניין מאוד שכבר לפני כשמונה מאות שנים שלל רבי יהודה החסיד בצוואתו נישואי אדם עם בת אחיו או אחותו. ואף על פי שדבריו מנוגדים לדברי חז"ל המפורשים דלעיל, בעל שו"ת 'אבן הראשה'[4] מסביר שדברי חז"ל נאמרו במציאות שבה נשאו אישה לשם שמים, אך בדורות המאוחרים 'המון העם מתכוונים לשם נוי', ובמצב כזה אין חסינות מפני ה'היזק הטבעי'.
כיצד אפוא יש להורות לבחור ובת דודתו המבקשים להשתדך יחד: האם עליהם להימנע מכך, בבחינת 'חמירא סכנתא מאיסורא', או שמא אין להפריז בחששות, שהרי בעבר שידוך כזה היה מקובל ורצוי, ובבחינת 'שומר פתאים ה''? הפוסקים שהתייחסו לשאלה, ובהם הרב אליעזר יהודה ולדנברג בשו"ת 'ציץ אליעזר',[5] חיוו דעתם שאמנם אין לאסור ממש שידוך זה, אבל בהחלט ראוי להימנע ממנו, ויש להתריע באוזני המשתדכים על הסיכונים שנלווים אליו. וכיום נראה שמכיוון ואנו ברוך ה' קהל גדול בלע"ר, ויש אפשרויות שידוך רבות, אין צורך קיומי בנישואי קרובים כפי שהיה נהוג בעבר, וכל ישראל חברים.
