התשובה
מדברי הגמרא (סנהדרין עג ע"א) משמע שהחיוב לפעול לצורך הצלת חולה נלמד בעיקר מחובת השבת אבדת גופו של אדם. מחויבות זו תקפה גם אם ייגרם הפסד ממוני או טרחה, ואפילו טרחה מרובה. עם זאת, מתשובת רדב"ז[1] ביקש הרב שאול ישראלי[2] ללמוד שמצד הדין אי אפשר לחייב אדם לתרום מגופו באופן שגורם לו חבלה. אך כאן יש להבחין בין תרומה שנטילתה מן הגוף איננה מותירה חיסרון - כגון תרומת דם, ובה כמות הדם שנלקחה מתחדשת בזמן קצר יחסית - ובין תרומת כליה, שאמנם איננה מסכנת את החיים, אבל הגוף יישאר עם כליה אחת בלבד.
בנוגע למקרה הראשון ראוי לתרום דם, ואף מומלץ לעשות זאת, מגדר 'לפנים משורת הדין'. ואילו בנוגע לתרומת כליה, על אף שהיא מעשה הרואי, קשה לדרוש לעשותו, והוא בגדר 'מידת חסידות'. ובנוגע לתרומת מח עצם: אמנם הגוף מחזירו, אך בהוצאתו כרוך צער וכאב, (וייתכן שאף סכנה מועטה בעקבות ההרדמה הכללית). וכתב הרב שלמה זלמן אויערבך[3] שזו מצווה רבה, אך אי אפשר לחייבה, ואף לא להפעיל על התורם הפוטנציאלי לחץ פסיכולוגי.