התשובה
אעמוד רק על כמה נקודות:
הראשונים העיקריים הם הרא"ש והר"ן או הנמוק"י, נוסף לתוספות.
במקרים רבים הרא"ש מובן יותר מהתוס'. גם תוס' הרא"ש מובן יותר.
לכל מסכת יש מפרשים מיוחדים, כגון המקנה, ההפלאה, הפנ"י,
ערוך לנר, וכדו'. מן הראוי לעיין במיוחד בהם לכל מסכת, אך לא
ללמוד כסדר. רק כשיש איזו קושיה שמחפשים לה תירוץ. או לראות אם
יש קושיה שהם מקשים והיא מעניינת במיוחד והתירוץ מסקרן.
יש אחרונים שכדאי תמיד לעיין בהם כגון הקצות והמנחת חינוך. יש
כיום מפתחות טובים לשני הספרים האלו.
יש ללמוד כל סוגיה בעיון, לחזור עליה, להגיע למסקנה ההלכתית שלה
ע"י עיון ברמב"ם וברא"ש. להשוות בין המסקנות השונות ולהבין מהיכן
נובעים ההבדלים למעשה ביניהם. בירור זה כדאי שייעשה בכתב.
אין תועלת רבה בלימוד בקיאות שטחית, אולם אין לזלזל בה היא
טובה בעיקר לחזרה.
כשיש לאדם הערה על הסוגיה, קושיה שלא מצאה במפרשים, תירוץ
שנדמה לו שהוא חידוש, מן הראוי להעלות על הכתב.
לימוד ירושלמי קשה מאוד. כשהראשונים מביאים ירושלמי כדאי לעיין
בו במקור. וכן מי שלומד זרעים צריך ללימוד ירושלמי. אך בדרך כלל
מומלץ להתרכז בבבלי.
