שחרור בעל חיים שנתפס בשבת

התשובה

יש לשאול בראש ובראשונה אם ישנו חיוב סיוע, וכן אם יש חיוב למנוע צער מבעלי חיים שהם הפקר. לשאלה זו יש מקום הן בימות החול הן בשבת.

העיקרון המנחה הוא שאיסור 'צער בעלי חיים' הוא מן התורה.

בעניין הסיוע לבעלי חיים שאינם ברשותו של האדם, כותבים הרמב"ם[1] וה'שלחן ערוך'[2] שבמקרה שרואים בהמת גוי שנפלה, חיוב ה'פריקה' ממנה הוא רק משום 'איבה' ולא משום חובת 'פריקה', כפי שיש בבהמה של ישראל:

וכן אם היתה הבהמה של ישראל והמשוי של עכו"ם חייב לפרוק ולטעון משום צער ישראל אבל בהמת עכו"ם ומשאו אינו חייב להטפל בו אלא משום איבה...

לכן כשאין איבה, לא קיימת חובה לסייע לבהמת הגוי, וודאי שאין חובה לעשות כן גם בבהמת הפקר. אומנם לדעת הרמ"א במקום, חיוב הסיוע משום 'צער בעלי חיים' הוא גם בבהמת גוי, שיש בסיוע לה משום חיוב 'צער בעלי חיים', ולכן יש גם בבהמת הפקר משום צער בעלי חיים. אולם כתב היעב"ץ^[3] שאיסור 'צער בעלי חיים' הוא רק ב'בעלי חיים שהם בני תרבות ובני מלאכה', ואילו בעלי חיים שהם חיות-בר, גם לדעת הרמ"א נראה שאין חיוב לסייע להם מצד חובת 'צער בעלי חיים'. עם זאת, נאמר בתהילים 'ורחמיו על כל מעשיו',^[4] ומזה למד רבי שיש לרחם על בני החולדה שהיו בביתו.^[5] לכן לכתחילה אם רואים בעל חיים שסובל, יש לסייע לו כפי שנוקט הרמ"א, ומכיוון שלרובם המכריע של הפוסקים 'צער בעלי חיים' הוא מהתורה, יש לנקוט כדעה המחמירה יותר. אולם חיוב הסיוע, גם לדעת הרמ"א, הוא רק במקום שהאדם אינו מפסיד מכך ממון, אך אם נגרם לו הפסד, הוא אינו מחויב לסייע לבעלי החיים שאינם ברשותו. ^[6]

לכן, אם בימות החול אתה רואה בעל חיים שאינו ברשותך שסובל, ראוי לעזור לו, אך אינך מחויב להוציא על כך ממון.

בשבת הדבר מורכב יותר, משום שגם במקרה של 'צער בעלי חיים' ודאי, הותרו לעשות רק חלק ממלאכות שאסורות מלכתחילה מדרבנן, ואילו מלאכות שאסורות מן התורה לא הותר לעשותן כלל.

המלאכות שהותרו הן:

1) טלטול – אף שבעלי החיים הם מוקצה, במקרי צער בעלי חיים בלבד הותר לטלטלם.

2) 'ביטול כלי מהיכנו' – הנחת כלי או שמיכה תחת בעלי החיים על מנת שלא יינזקו.

3) 'אמירה לגוי' – היתר זה הוזכר ביחס לחליבה בשבת, שמותר לומר לגוי לחלוב את בהמותיו בשבת.

4) הכנת תרופות – שנאסרו משום שחיקת סממנים.

אומנם לא הותרו בשבת מלאכות דאורייתא כגון מלאכת קשירה (תפירת פצעים וכדומה, פתיחת הגדר וחיזוקה לאחר מכן).

לפי עקרונות אלו ניתן להנחות כך: גם כשהותר לעשות פעולות למניעת צער בעלי חיים, יש לבחון מהי הדרך שדורשת את מיעוט הפעולות ככל הניתן, כפי שמוכח בגמרא.[7]

א. אם ישנה סבירות שהתן ייצא מעצמו, אין לעשות כל פעולה בעבורו.

ב. אם ניתן להמתין עד מוצאי שבת והוא לא יינזק מכך באופן משמעותי, יש להמתין עד מוצאי השבת.

ג. בהנחה שלא ניתן להמתין עד מוצאי שבת, עדיף לנסות להרים את הגדר וליצור פתח, על מנת שהתן יוכל לצאת בעצמו.

ד. במקרה שהוא אינו יוצא בעצמו, והאפשרויות הן טלטולו או חיתוך הגדר, מכיוון שטלטול התן כרוך גם בסכנה שמא הוא יישך, אין חובה להסתכן בעבורו, ויש לחתוך את הגדר רק באופן שמקלקל אותה. לאחר מכן אין לקשור את הגדר מחדש, מכיוון שיש בכך מלאכת קושר, אולם ניתן לומר לגוי לעשות כן, משום שיש בכך משום הפסד מרובה, שהרי הצאן יוכל לצאת מהשטח המגודר לאחר מכן. מותר לחתוך את הגדר גם באמצעות מֶלקחת (פלאייר), מספרי ברזל וכדומה.

[1].     רוצח ושמירת הנפש יג, ט.

[2].     שו"ע, חו"מ סי' רעב, סעי' ט.

[3].     שאילת יעב"ץ א סי' קי.

[4].     תהילים קמה, ט.

[5].     בבא מציעא פה ע"א.

[6].     ראה שולחן ערוך הרב, הלכות עוברי דרכים וצער בעלי חיים סעי' ג-ד.

[7].     שבת קכח ע"ב.