הקנאת חפץ לבנו בעבור מישהו אחר ביום השבת

התשובה

נאמר במשנה במסכת בבא מציעא^[1] שמציאת הבן והבת הקטנים של אדם שייכת לו, אך מציאת הבן והבת הגדולים היא שלהם. ונחלקו האמוראים שם^[2] בהסבר המילים 'גדול' ו'קטן'. לשמואל הפירוש הוא כפשוטו, ואילו לר' יוחנן 'גדול' פירושו לא סמוך על שולחנו ו'קטן' פירושו סמוך על שולחנו. ה'שלחן ערוך'^[3] פוסק כדברי ר' יוחנן. אומנם במסכת עירובין^[4] יש דיון ביחס לעירוב חצרות ועניינו ע"י מי ניתן להקנות את העירוב לשאר בני החצר, והגמרא אומרת שאפשר להקנות ע"י בנו ובתו הגדולים. ונחלקו הראשונים ביחס שבין שתי הסוגיות. אף שביחס למציאה הרמב"ם^[5] פוסק כר' יוחנן, לעניין עירוב הוא כותב^[6] שניתן להקנות ע"י בנו הגדול. ומסביר שם ה'מגיד משנה' שבעיקרון הרמב"ם פוסק כשמואל שרק לגדול יש יד לקנייה, אך במציאה, שיש בעיה של 'איבה', הוא פסק שכל המוצא וסמוך על שולחנו יביא לאביו. אולם הרא"ש^[7] פסק כר' יוחנן בשתי הסוגיות, ולכן גם בעירובין ניתן להקנות רק ע"י ילדיו שאינם סמוכים על שולחנו. הטור^[8] כתב שיש להחמיר כשניהם, אך ה'בית יוסף' העיר שזה רק לכתחילה, ובאמת ניתן להקל כמו כל אחד מהם, משום שהדיון כאן הוא בדרבנן. ב'שלחן ערוך'^[9] הביא את דברי הרמב"ם כ'סתם' ואת הרא"ש כ'יש אומרים', ונמצא שפסק בעיקרון כרמב"ם שיש לחלק בין הסוגיות.

לסיכום, ניתן להקנות ע"י בנם בן החמש עשרה שסמוך על שולחנם.

[1].    ב"מ יב ע"א.

[2].    שם, ע"ב.

[3].    שו"ע, חו"מ סי' רע סעי' ב.

[4].    עירובין עט ע"ב.

[5].    רמב"ם, הל' אבדה פי"ז הי"ג.

[6].    רמב"ם, הל' עירובין פ"א ה"כ.

[7].    רא"ש, עירובין פ"ז סי' ז-ח.

[8].    טור, או"ח סי' שסו.

[9].    שו"ע, או"ח סי' שסו סעי' י.