אבדה בשבת

התשובה

כדי לענות על שאלה זו יש לברר שלוש נקודות:

א. האם מצווה מן התורה של השבת אבדה דוחה איסור דרבנן של מוקצה?

ב. אם היא לא דוחה ואסור לטלטל מוקצה לצורך השבת אבדה, מה הדין בכלי שמלאכתו לאיסור?

ג. אם אסור לטלטל, האם האדם מחויב לעמוד כל השבת ולשמור על האבדה?

א. בשאלה זו דן ה'חתם סופר',[1] והוא מסיק שמצוות השבת אבדה לא דוחה איסור מוקצה. נימוקו מתבסס על דברי הגמרא האומרת שאין כוהן רשאי להיכנס לבית הקברות כדי להשיב אבדה מחמת ש'לא דחינן איסורא מקמי ממונא', דהיינו אין לדחות איסור מחמת מצווה ממונית. הסברה בזה היא שאף בעל האבדה מחויב במצוות השבת, ולכן אף שהטיפול בממונו הוא מצווה, הרי שמצווה זו אינה דוחה את המצווה שהוא עצמו מחויב בה, שמירת השבת.[2]

ב. עט נחשב כלי שמלאכתו לאיסור, המותר לטלטול בשבת לצורך גופו או מקומו. יש לדון אם טלטול העט לצורך קיום מצוות התורה להשיב אבדה מוגדר טלטול 'לצורך גופו'. למעשה נראה שאסור לטלטלו כי אינו מוגדר 'צורך גופו', לפי שרק כאשר מטלטל לצורך אחד משימושי החפץ נחשב 'צורך גופו', מה שאין כן טלטול זה שמהותו הוא לצורך הצלת החפץ.[3]

ג. חובת השבת האבדה חלה כבר משעה שאדם רואה את החפץ, עוד לפני שהגביה את החפץ. וכפי שמפורש בגמרא (בבא מציעא כו ע"ב):

ואמר רבא: ראה סלע שנפלה... המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה – אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.[4]

לכן אדם הרואה אבדה, אסור לו להשאיר אותה במקומה ולהמשיך בדרכו, אלא מוטל עליו לטפל בה. אבל הרואה אבדה שהיא מוקצה בשבת ואסור לו להגביה אותה, יכול להשאיר אותה במקומה ולהמשיך בדרכו, כיוון שאין לו כעת שום יכולת לטפל בה ולהשיב אותה לבעליה, וממילא לא חלה עליו החובה כלל.[5]

[1].   שו"ת חתם סופר או"ח סי' פב.

[2].   הביאור הלכה, סי' רסו סעי' יג, הסתפק בשאלה זו, אם מותר לטלטל מוקצה לשם השבת אבדה, והביא שלכאורה יש לפשוט מדברי הגר"א בסי' תקפו, שסובר שמוקצה מותר במקום מצווה, כגון לטלטל שופר שהוא מוקצה. ולמעשה נשאר בצ"ע. אך לפי סברת החת"ס לכאורה יש לדחות ראיה זו, לפי שהגר"א עוסק במי שעובר על איסור מוקצה לשם כבוד שמים, ואין ללמוד מכאן שמותר לעבור על איסור מוקצה לצורך ממון של אדם אחר, שהרי אתה ובעל הממון חייבים בכבודי.

[3].   שמירת שבת כהלכתה פרק כ, הערה כט.

[4].   בנוסף, נחלקו הראשונים אם מתחייב גם במצוות 'השב תשיבם' כבר משעת ראיה. עיין סמ"ע וט"ז, חו"מ סי' רנט סעי' א.

[5].   בשש"כ, שם, כתב בשם הרב אלישיב זצ"ל שפטור מלעמוד שם כל השבת כיוון שכל עוד לא הרים, לא התחילה מצווה. ולכאורה קשה, שהרי מבואר להדיא שחלה החובה כבר משעת ראייה, כמבואר לעיל. עוד כתב שם בשם פתחי חושן, פרק ד, הערה ג, שהתורה לא הטילה על האדם שמירת החפץ אלא השבת החפץ. שהרי 'ספק הינוח לא יטול ואם נטל לא יחזיר', ומדוע לא יעמוד שם לשמור? ולכאורה יש לדחות, שהרי איירי במקום המשתמר לכה"פ קצת ולכן איננו חוששים שמאן דהו יטלנו. עוד הוכיח שם מ'זקן ואינה לפי כבודו' שמותר לו להמשיך בדרכו, ומדוע לא מוטל עליו לעמוד ולשמור עד שיבוא אדם שיכול לטפל באבדה לפי כבודו? וגם זה יש לדחות, שהרי זה לא לכבודו לעמוד שם. ומש"כ שם להוכיח מהמהריק"ש, הרי הוא עצמו כותב סי' רסג, 'יעמוד שם אם אפשר' דהיינו שמוכח שאכן הרבה פעמים אין זה לפי כבודו לעמוד שם ברחוב. וכנראה כוונת הגדולים הללו לומר שוודאי שחלה עליו חובת 'השב תשיבם' משעת ראייה, אלא שזה במקרה רגיל שבו הוא יכול להשיב, אבל במקרה שאינו יכול להשיב שהרי אינו יכול לטפל באבדה בשבת, אז בכלל לא מתחילה המצווה. וכעין זה מצינו ברע"א, ב"מ כא ע"ב: 'וכמו דנראה דכשהמוצא דבר שאין בו סימן ולא ידעו הבעלים מנפילה דאינו מחויב להגביה ולהחזירה', שכיוון שאין תועלת בהגבהה, ממילא פטור ממנה. ומצד שומר אבדה אין להקשות, כי תוקף האיסור חל משעת ראייה, אבל החובה הממונית מתחילה אך ורק משעת הגבהה, כמבואר בחידושי הגר"ח על הש"ס, סי' רסח.