סמכות 'מרא דאתרא'

התשובה

יש לדון מהי סמכות ה'מרא דאתרא'. על כך כתב הרמ"א (יו"ד סי' רמה סעי' כב):

הגה: רב היושב בעירו ולומד לרבים, יכול חכם אחר לבא וללמוד גם כן שם, אפילו מקפח קצת פרנסת הראשון, כגון שהקהל קבלו הראשון עליהם לרב ונוטל פרס מהם על זה, אפילו הכי יכול השני לבא לדור שם ולהחזיק רבנות בכל דבר, כמו הראשון, אם הוא גדול וראוי לכך.^[1]

ובעקבות כך פסק ה'חתם סופר'[2] כדבר פשוט לחלק בין עניינים ציבוריים ובין עניניים פרטיים, וכיוון שדבריו הם בבחינת 'קילורין לעיניים', אעתיק את דבריו בהרחבה:

זה אני אומר דבר פשוט הוא אצלי דלענין לדון בין איש לחבירו ולהורות באיסור והיתר לא תליא כלל בקבלת שום קהלה כיון שנתנו רבנים מהודם עליו והוא ראוי לכך הרי הוא לכל דבריו כאחד הרבנים... איברא בענינים הנוגעים לכללת הציבור כגון הטלת מסים וארנוניות וס"ת ובהכ"נ ומרחץ וצדקו' והקדשות שלהם שמעיקר הדין כל דייני אותו העיר פסולי' לזה שכולם נוגעי' בדבר אלא שכבר נהגו כמבואר בש"ע ח"מ סוף סי' ז' ועיין שם סי' ל"ז סעי' כ"ב א"כ פשיטא אם יש רב בעיר שאינו נושא בעול ואין לו שייכות עם שום אחד מהם רק נוטל פרנסתו מקופת הקהל שוה בשוה פשיטא שהוא כשר לדברי' כאלה מדין תורה יותר מן ת"ח האחר הדר שם.

דהיינו ה'חתם סופר' כותב שתלמיד חכם אחר שדר בעיר יכול להורות למעשה בכל שאלה פרטית, ורק בדברים הנוגעים לכללות העיר יש עדיפות לרב העיר.^[3] אומנם לעיתים יש במעשיו של היחיד בביתו השפעה על המרחב הציבורי, ואז יש סמכות לנבחרי הציבור לפעול להסיר תקלה מהמרחב הציבורי. ומעתה בנידון דידן, אם היה במניין חצרות עבירה על הוראות משרד הבריאות, הרי יש לנבחרי הציבור סמכות לכוף את היחידים שלא ינהגו כן, כי בזה הם מסכנים את שאר הציבור. אבל בניד"ד כיוון שאין בזה עבירה על הוראות משרד הבריאות, אין סמכות לכוף על היחיד כיצד לנהוג ברשות שלו. אומנם אם מרא דאתרא סובר שמניין כזה עלול לגרום גם לאחרים לפתוח מניינים ושיש סבירות גבוהה שבמניינים הנוספים לא ישמרו על הנחיות משרד הבריאות, ולכן לדעתו יש לאסור לגמרי את כל המניינים, אזי נמצא שהוא סובר שהמניין הזה יש בו סכנה עקיפה לציבור, ונמצא שזה בכלל ענייני ציבור הנמצאים בסמכותו של ה'מרא דאתרא'.

[1].     אומנם החת"ס סי' ר"ל (והעתיקו להלכה בפת"ש, יו"ד סי' רמה ס"ק יא, ובערוך השולחן, יו"ד שם סעי' כט, כתב שכיום אסור לרב אחר לבוא בתחומו ולהפחית מפרנסתו שנוטל עבור עריכת חופות וכדומה, אך זה דווקא ביחס לקיפוח פרנסה, ואין לזה שייכות לנידון דידן.

[2].     שו"ת חתם סופר, ח"ה חו"מ סי' קסג.

[3].     יש עוד לעיין ביישום דבריו למעשה, שכן הוא נותן עדיפות לרב העיר מצד שהוא לא נוגע מבחינה ממונית, משא"כ שאר ת"ח שבעיר, וצ"ע אם זה שייך כיום.