התשובה
אם נוצרו כיום נסיבות המחייבות מישהו בהקרבת קורבן - הוא חייב להביאו. אמנם הוא מנוע מלעשות זאת משום שבית המקדש חרב, אך אין בכך משום פטור. כמה ראיות לכך מדברי חז"ל:
א. הגמרא בשבת (יב ע"ב) מספרת על רבי ישמעאל בן אלישע (לפי דעת רבי נתן שם) שחילל שבת בשגגה: 'וכתב על פנקסו: אני ישמעאל בן אלישע קריתי והטיתי נר בשבת, לכשייבנה בית המקדש אביא חטאת שמנה'.
ב. בגמרא ביומא (פ ע"א) נאמר שמי שאוכל חֵלֶב בזמן הזה מתחייב חטאת (אלא שירשום את הכמות שאכל, שמא בית הדין בזמן שייבנה המקדש יגדיר אחרת את השיעור המחייב, עיין שם).
ג. בכריתות (ט ע"א) נאמר שגר המתגייר בזמן הזה חייב בקורבן הגר. בתחילה גם אמרו שיפריש כסף לשם כך, אלא שרבן יוחנן בן זכאי ביטל את ההפרשה מחשש למעילה בהקדש, אבל החיוב עומד בעינו.[1]
ד. מבואר בתוספתא (פסחים פ"ח ה"ד) שגר אינו צריך להקריב פסח שני, משום שהפסח השני הוא תשלומין על החיוב בקורבן פסח ראשון, והרי הגר היה גוי בפסח ראשון ולא התחייב בו כלל. לעומת זאת לגבי האפשרות הנדונה שם, שעם ישראל יבנה את בית המקדש בין פסח ראשון לפסח שני לא נאמרה סברה זו לפטור, כי אכן הציבור היו חייבים בקורבן הפסח הראשון.
ה. הרמב"ם בפירושו בנגעים (פי"ד מי"ג) כותב:
שטהרת מצורע הראשונה... נוהגת בפני הבית ושלא בפני הבית, ויטהר בהם המצורע ויישאר מחוסר כפורים כמו הזבים והזבות והיולדות אשר בזמנינו היום כאשר טהרו שהם מחוסרי כפורים.
ההגדרה 'מחוסרי כיפורים' מלמדת שהם חייבים בקורבנות אלו.
כל זאת לגבי קורבנות שאין להם תאריך קבוע. לעומת זאת קרבנות שיש להם תאריך קבוע, לא נתנה להם התורה אפשרות תשלומין (פרט לקורבן פסח), כלשון הגמרא בברכות (כו ע"א) על קורבן התמיד: 'עבר יומו – בטל קרבנו'. לפיכך לא יהיה צורך להשלים ולהקריב בבית המקדש השלישי את כל מה שהחסרנו בזמן הגלות.
ספר 'המנהיג' (הלכות הלל עמ' רסג) כתב על כך:
ואל תתמה לומר מאין יספיקו לנו בהמות להקריב כל הקרבנות שנחסרו מחרבן הבית עד עמוד כהן לאורים ותומים, שהרי הכתוב מבשרנו: 'כל צאן קדר יקבצו לך' וגומר; ובקרבנות נדבה, אבל בקרבנות חובה - עבר יומו בטל קורבנו, דכתיב 'עולת שבת בשבתו...' ולא עולת שבת זו בשבת אחרת.
לסיכום, מי שמתחייב בהבאת קורבן בזמן החורבן, יצטרך להביאו לעתיד לבוא, פרט לקורבנות שיש להם תאריך קבוע להבאתם ועבר זמנם.
