התשובה
- לעניין קריעה, ראה ערך 'אבלות ואנינות' באנציקלופדיה ההלכתית-רפואית, בפרק 'קריעה בעת יציאת הנשמה' (פרופ' אברהם שטיינברג, ח"ב עמ' 62).
- ההגדרה של רגע יציאת הנשמה היא בדרך כלל פשוטה, והיא הרגע שבו נפסקת הנשימה ופעולת הלב באופן בלתי הפיך (אם בוצעה החייאה שנכשלה, רגע המוות ההלכתי איננו רגע ההכרזה על כישלון ההחייאה, אלא הרגע שבו פסקו הנשימה ופעילות הלב).
- דם של פצוע חי לא טעון קבורה. דם של פצוע שנפטר מהפציעה וסמוך לה – טעון קבורה, כמו גם בגדי המת הספוגים בדם.[1] בכל זאת מותר לעכב קבורת הבגדים הללו אם יש בהם צורך לחקירה פלילית של גורם הפציעה.
[1]. עי' גשר החיים, ח"א פרק טז סעי' ב, עמ' קמג-קמה, והערה 4.
