התשובה
אדם שבנה בית ולא חנכו, מצווה להחזירו ממלחמת הרשות, כמפורש בתורה: 'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו...' (דברים כ, ה). חנוכת הבית היא תחילת המגורים בבית או פעולה שמציינת זאת; כך פירש רש"י (דברים כ, ה) ועוד מפרשים (שם) את המילה 'חינוך' בתור לשון התחלה, וכן משמע בדברי יונתן בן עוזיאל, שפירש שקביעת מזוזה בבית חדש היא חינוך הבית. ויש מפרשים (ספר השרשים לרד"ק, ערך 'חנך') שהסעודה הראשונה שאנשים רגילים לסעוד בכניסתם לבית החדש נקראת 'חינוך הבית': 'התחלת האכילה בבית חדש יקרא חינוך כמו שיקרא התחלת הלימוד בנער'. גם מדברי הרמב"ם (הלכות מלכים פ"ז הי"ב-יג) מתבאר שההגדרה העיקרית של חינוך הבית היא תחילת המגורים בבית.
המצווה להחזיר ממלחמת רשות את מי ש'בנה בית ולא חנכו' נאמרה רק בארץ ישראל, כלשון הירושלמי (סוטה פ"ח ה"ג):
יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר (מעורכי המלחמה)? תלמוד לומר: 'ולא חנכו' - את שמצווה לחנכו, יצא זה (בית בחו"ל) שאינו מצווה לחנכו.
וכך פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז הי"ד): 'כל הבונה בית או נוטע כרם בחוצה לארץ, אינו חוזר עליהן'. כלומר, לפי הרמב"ם מצוות חנוכת הבית היא חלק ממצוות יישוב ארץ ישראל. והפוסקים כתבו שסעודת חנוכת הבית בארץ ישראל נחשבת סעודת מצווה מצד עצמה, וכפי שפסק אחד מגדולי האחרונים, בעל שו"ת 'באר שבע' (סי' ע):
אם הוא בארץ ישראל אז נקרא סעודת מצוה... שמנהג לשמוח בעניין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה ויו"ט.
כדבריו פסק ה'מגן אברהם',[1] והאדמו"ר מסוכטשוב[2] ביאר את דבריהם בהרחבה. גם בעל שו"ת 'ציץ אליעזר' כתב כך:[3]
סעודת מילה, פדיון הבן וחנוכת בית בארץ ישראל הרי עצם המצוה היא הסעודה, בכדי לחבב ולהדר את אלו המצות, ולהודות לה' ברוב עם שזיכהו לכך...
ובשו"ת 'אפרקסתא דעניא'[4] פסק שבארץ ישראל אין חולק על כך.
גם בבית חדש בחוץ לארץ – לדעת חלק מן הפוסקים - אם לומדים בו תורה מיד כשנכנסים לגור בו, ועושים סעודה לאחר הלימוד, הסעודה נחשבת סעודת מצווה, וכפי שכתב המהרש"ל.[5] וגם בחנוכת הבית בארץ ישראל נהוג לומר את 'סדר חנוכת הבית' מיד כשנכנסים לגור בו, כדי להיות 'מעלין בקודש'. באמירת סדר זה בעל הבית מראה שכבר 'בתחילת בואו לשכון בבית הזה, שנפשו איוותה ויעש תחילה וראש; חנוכת הבית בדברי תורתך הקדושה, לייסד את הבית ולחנכו בדברי תורה' (מתוך 'סדר חנוכת הבית' לחיד"א).
