התשובה
נראה לנו שבמקרה זה נכון יותר לומר שדיבור נחשב כמעשה. במקרה זה הדיבור לא משמש כדיבור קלסי, שעניינו העברת מידע בין אדם לחברו, אלא כ'מעשה'. הזזת הפה ויצירת גלי הקול מזיזות ממברנה בתוך המכשיר, והאותות החשמליים שהממברנה יוצרת בתזוזתה מעובדים בתוכנה וגורמים לביצוע פעולות. בדומה לכך, מי שהזיק על ידי צעקה חייב, כי הוא השתמש בחלק ה'מעשי' של הדיבור ולא בחלק ה'דיבורי' שלו. אפרט את המקורות לכך:
כתוב ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שצ, סעי' ט):
כשם שחייב על כח שיש בו ממש שהתיז צרורות, כך חייב על כח שאין בו ממש, כגון סוס שצנף וחמור שנוער ושברו כלים בכח...
לעומת זאת ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' תכ, סעי' כה) כתוב:
צעק באזנו וחרשו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים. אחזו ותקע באזנו וחרשו, או שהכהו באזנו וחרשו, נותן לו דמי כולו אם אינו בעל אומנות. ואם הוא בעל אומנות וראוי עדיין לאותו אומנות, רואים כמה נפחתו דמיו ונותן לו.
וכתב שם הסמ"ע (על אתר ס"ק כז):
ותקע באזנו כו'. וכתב המרדכי פרק החובל דאף דלא תקע באזנו אלא הכה על הכותל כנגד אזנו ונתחרש, חייב אם אחזו, עכ"ל ד"מ.
אם כן נראה שהשמעת קול שאינה באה בזמן שמחזיק את הניזק אינה נחשבת למעשה.
על פי דברי ה'לבוש' (חו"מ סי' תכ סעי' כה) מובן ההבדל בין המקרים:
תקע באזנו וחרשו פטור מדיני אדם, דכיון שלא אחז בו בידו איהו דאבעית אנפשיה ואינו אלא גרמא.
בנידון דידן מדובר על כלי חסר בחירה, והרי הוא כעץ ואבן ביד המשתמש, ואין בו כלל 'איהו דאבעית אנפשיה', ולכן הדיבור אליו נחשב כמעשה ממש. מסיבה זו אין להתיר הקלטת שיעור וכדומה בשבת. אף ששאלתנו עוסקת בהלכות מלאכה בשבת, הראיה מנזיקין ראיה היא, שכך מצינו בירושלמי (שבת פ"ב ה"ה):
הבעיר וכיבה בנפיחה אחת חייב שתים. א"ר אבדימי אחוי דרבי יוסי הדא אמרה נפח בכלים ושיברן משלם נזק שלם.
הירושלמי לא דן על דיבור, אלא על נשיפה, ומכל מקום רואים שאפשר ללמוד מדיני נזיקין לדיני שבת מה נחשב 'מעשה'.
