התשובה
שאלה דומה נדונה כבר על ידי הט"ז (יו"ד סי' פד ס"ק ט). הט"ז דן אודות עשיית יי"ש (יין שרף) מזיעה של קמח מתולע. בתחילת הדברים הוא כותב להתיר את היי"ש, היות ואין ממשות של תולעים בתוך היי"ש כי אם טעם בעלמא, וטעם זה בטל בשישים. ואף שאסור לבטל איסור לכתחילה, זה דוקא כשחפץ בביטול האיסור. אולם במקרה זה, שכל חפצו הוא בטעם היוצא מן הקמח בלבד, ואין רצונו כלל בביטול טעם התולעים - אין הדבר נחשב כמבטל איסור לכתחילה. משום כך הדבר מותר למרות שטעמן של התולעים מתבטל במשקה. למעשה הורה הט"ז שלא לעשות כן, בנימוק שאם נתיר להשתמש בקמח מתולע באופן המותר, עלול הוא להכשל ולהשתמש בו באופן האסור. אולם הפר"ח (סי' פד ס"ק יז ד"ה קמח) דחה את חששו של הט"ז, משום שאין אנו יכולים לגזור גזירות מדעתינו, והתיר לעשות כן אף לכתחילה. וכן כתב גם הפמ"ג (שם מש"ז ס"ק ח) להתיר. והוסיף, שכיון שלא משהים את הקמח זמן רב קודם עיבודו - אין מקום לחששו של הט"ז. ועי' עוד בדרכ"ת (שם ס"ק סו) שכתב, שבפירות הידועים כמתולעים ואין חשש שייכשלו לאוכלם - מותר גם לדעת הט"ז.
טעם נוסף להתיר את תמציות אלו, מובא בספר בן אברהם (סי' נ אות יח), שהיות ותולעים הינם מהדברים שנפשו של אדם קצה בהם - נחשב טעמן כטעם פגום, וקיי"ל שנותן טעם לפגם מותר (שו"ע סי' קז סעי' ב, וברמ"א שם).
אמנם החקרי לב (יו"ד ח"א סי' נג-נד, מובא בדרכ"ת ס"ק קמ) כתב שהדבר מותר אך ורק לאדם שהתליעו פירותיו, אשר במקום לזורקם רצונו להפיק מהם יי"ש. אך לכתחילה אין לקנות פירות מתולעים על מנת לעשות כן. אולם הבן אברהם (שם ד"ה אך) חלק עליו וכתב שכיון שהדבר מותר - שוב אין לעשות חילוק זה, שלא הוזכר כלל בפוסקים. וכן כתב הדרכ"ת (סוס"ק קמ) שכן נוהגים במקומם, וקונין מהנכרים לכתחילה שזיפים כדי לעשות מהם יי"ש, אף שהם מלאים תולעים.
לסיכום: מותר לכתחילה להפיק תמציות טעם ותמציות מרפא מצמחים שדרכם להתליע.
