כשרותה של אבקת-פרחים ('פולן')

התשובה

הדבורים מייצרות שלושה תוצרים שונים: 'דבש דבורים', 'מזון מלכות' ואבקת ה'פולן'.

דבש דבורים מופק מהצוף שמוצצות הדבורים בפיהן, ומשם הוא מגיע ישירות לכיס מיוחד בגוף הדבורה (זפק), אשר בינו לבין קיבת הדבורה ישנו כעין שסתום המונע מעבר של הדבש לקיבת הדבורה. לאחר מכן הדבורה מפרישה אנזימים מהרוק שבפיה, והם הופכים את הצוף לדבש, שאותו פולטת הדבורה בכוורת. הדבש מותר באכילה, אף שהדבורה היא 'שרץ העוף', ולכאורה הדבש היה צריך להיות אסור משום 'היוצא מן הטמא – טמא', ונחלקו המפרשים מהי סיבת ההיתר. יש הסוברים שהיתר אכילת הדבש מבוסס על חידוש של התורה הרמוז בפסוק (ויקרא יא, כא): 'אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף', ודרשו חז"ל:^[1]

שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה – זה דבש דבורים...

וכך פסק הרא"ש.^[2] אולם יש הסוברים שהטעם שהדבש מותר הוא שאינו נוצר בגוף הדבורה אלא בזפק שלה, ולפיכך לא חל עליו הכלל 'היוצא מן הטמא – טמא', וכך פסק הרמב"ם.^[3]

לעומת זאת ביחס ל'מזון מלכות' המופרש ממש מבלוטות הלסת של הדבורה, חלוקות הדעות. לדעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל הוא אינו דומה לדבש כלל והוא אסור משום שהוא נחשב כ'יוצא מן הטמא'.^[4] לדעת שו"ת 'ציץ אליעזר'[5] אליבא דהסוברים שדבש מותר מגזרת הכתוב – ההיתר כולל את כל תוצרת הדבורים היוצאת מהן, ורק לסוברים שטעם היתר הדבש נובע מכך שהוא אינו יוצא מגוף הדבורה, לא ניתן לכלול בהיתר 'מזון מלכות'. לכן למעשה מתירים את השימוש ב'מזון מלכות', רק בצירוף כל הנימוקים דלהלן: א) ייתכן לומר שלדעת חלק מהפוסקים התורה התירה את כל מוצרי הכוורת. ב) כיוון ש'מזון מלכות' אינו ראוי לאכילה בפני עצמו, דינו כ'פירשא' (פרש). ג) כיוון שהוא אינו ראוי לאכילה, מערבים אותו בדבש ביחס של כ-1/40. ד) ההיתר הוא רק לחולים או לחלשים מבחינה גופנית והם זקוקים לו עפ"י חוות דעת רפואית.

לעומת זאת 'אבקת פולן' טהור היא אבקת פרחים הנאספת מרגלי הדבורים או מהחדק שלהן, מבלי שעברה עיבוד בגוף הדבורה, ולפיכך היא מותרת באכילה לדעת כל הפוסקים.^[6]

למעשה ב'מזון מלכות' מותר להשתמש לצרכים רפואיים, ולא הותר לאנשים בריאים. ב'פולן טהור' לעומת זאת מותר גם לאנשים בריאים להשתמש, אך יש לוודא בתעודת ההכשר שאכן מדובר ב'פולן טהור' בלא תערובת של 'מזון מלכות'.

[1].   בכורות ז ע"ב.

[2].   רא"ש, בכורות פ"א סי' ז.

[3].   רמב"ם, הל' מאכלות אסורות פ"ג ה"ג.

[4].   שו"ת מנחת שלמה ח"ב-ג סי' סד.

[5].   ציץ אליעזר, חי"א סי' נט.

[6].   ועי' עוד: בדברי הרה"ג איסור יהודה אונטרמן זצ"ל, שו"ת שבט מיהודה, ח"א שער ה, עמ' שדמ; אמונת עתיך 33, עמ' 38; ספר הכשרות, פרק כא סעי' מז.