בצל שעבר עליו לילה

התשובה

הגמ' (נידה יז ע"א) אומרת על חמשה דברים שהעושה אותם - מתחייב בנפשו ודמו בראשו. בין חמשת הדברים הוזכרה אכילת שום קלוף, בצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם לילה. דברי הגמ' לא הובאו להלכה בדברי הרמב"ם ולא בשו"ע, אולם הובאו הדברים בספרי הפסיקה האחרונים, כגון שו"ע הרב (סוף חו"מ, דיני שמירת הגוף והנפש, סעי' ז), פר"ח (יו"ד סי' קטז סעי' ד) ועוד.

להלכה מותר לאכול שום, בצל או ביצה קלופים שעבר עליהם לינת לילה, אולם המהדרין מחמירים שלא לאוכלם[1].

מצאנו בפוסקים כמה פתרונות לשאלת לינת הבצל:

א. אם משאירים חתיכת קליפה על הבצל - אין איסור של לינת לילה (עיין בא"ח ש"ב פנחס אות יד).

ב. אם מוסיפים לבצל המקולף מלח המשנה את טעמו, לא גזרו חכמים לינת לילה. כמות המלח הנצרכת היא כדי שיתן טעם בבצל (דברי יציב ח"ב סי' טז, מנח"י ח"ו סי' עה), ובשמו של המנח"י נמסר שהכמות הנצרכת לשינוי טעם הבצל היא אחד משישים.

ג. מלבד נתינת הטעם הובא בכף החיים (סי' קטז אות צג) שיש להתיר אם הבצל עובר תהליך של בישול או כבישה, מכיוון שאסרו רק את הדבר כמות שהוא. לכן אם שמים את הבצל בתמיסת מלח, במשך עשרים דקות, שהוא זמן מינימלי לכבישה (כדי שירתיח), אפשר להקל בו משום שע"י המלח הוא נחשב כבוש שדינו כמבושל.

שינוי הטעם צריך שיהא ניכר על ידי בני אדם שיטעמו וירגישו טעם שונה מאשר בצל ללא המלח, כמו כן בימינו אפשר לעשות גם בדיקות מעבדתיות שיוכיחו את השנוי בטעם הבצל. אם הבדיקות הללו מתקיימות הרי שאפילו המהדרין יכולים לאכול בצל קלוף ולא לחוש ללינת לילה.[2]

סיכום

1. מן הדין מותר לאכול בצל מקולף אף אם שהה יותר מלילה ללא בישול או טיגון. המהדרין נוהגים להחמיר בכך ולא לאוכלו.

2. אם הבצל התבשל או טוגן לפני ששהה לילה - מותר לאוכלו לכו"ע.

3. אם נשארה קליפה על הבצל או שהוסיפו לבצל תמיסה של מלח, סוכר או חומץ, המשנה את טעמו - מותר גם המהדרין לאוכלו.