התשובה
כתב הרשב"א (תורת הבית בית ד שער ג פד ע"א) והביאו בשו"ע (סעי' ח):
כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין, לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו, שמא יש בו תולעת. ואם שהה הפרי אחר שנעקר י"ב חודש - אוכל בלא בדיקה, שכל בריה שאין בה עצם אינו מתקיים י"ב חודש.
וכתב המהרש"ל (חולין פ"ג סי' ק):
...אבל מ"מ אם ירצה לאוכלן תוך י"ב חודש - יבדוק כל פרי בפני עצמו לכתחילה, ואם לא ראה שום ריעותא מבחוץ - מסתמא שרי...
ומשמע מדבריו שניתן להסתמך לכתחילה על בדיקה חיצונית של כל פרי ופרי. וכן כתב הרמ"א (תורת חטאת כלל מו סעי' ז):
...והמנהג דבוררין הקטניות שקורין ערבי"ש (חומוס) תוך שנים-עשר חודש על גבי השולחן, ובוררין הנקובים מהם. ואפשר שאין דרכן להתליע במחובר, או דחשבינן לבדיקה זו כאילו בירר כל אחד בפני עצמו.
וכן הכריע הט"ז (יו"ד סי' פד ס"ק יד). וביאר הפמ"ג (סי' פד במשב"ז ס"ק יג) שכוונת הרמ"א לומר ש"כל שאין ניכר ריעותא בחוץ די בכך". ומשום כך במקרים מעין אלו ניתן להסתמך על בדיקה חיצונית.
הפרי-תואר (יו"ד סי' פד ס"ק יח) חולק על המהרש"ל, וז"ל:
...ואין דבריו נראים. כי יש פירות שמתליעים מבפנים ואין רושם כל עיקר מבחוץ... ובקרבם יעלעלו תולעים. וכמו כן יש לחוש לכולם לכן אין לסמוך על זה בשום פרי... וצריך בדיקה מבפנים ....
ומדבריו נראה שאין להסתמך כלל על בדיקה חיצונית, היות ולעיתים היא אינה מהוה מודד לכך שהפירות נקיים מחרקים. וצריך לומר שבפירות החייבים בדיקה ולעיתים קרובות אין ההתלעה ניכרת מבחוץ, גם המהרש"ל והרמ"א מודים שאין להסתמך על בדיקה חיצונית. וכדברי הפמ"ג (שם שפ"ד ס"ק כב) לגבי השזיפים שהיו נגועים בזמנו:
ומיהו פלוימי"ן (שזיפים) אנו חותכין לשנים ורואין אם אין שם תולע. ונראה הטעם, שבקטנית ניכר שחור בחוץ אי יש תולע, משא"כ פלוימ"ן אי אפשר להכיר בחוץ...
המחלוקת היא לגבי פירות שדרכם להתליע, ובדרך כלל ההתלעה ניכרת על הקליפה החיצונה, ורק לעיתים רחוקות תיתכן התלעה ללא היכר חיצוני. דעת המהרש"ל והרמ"א היא, שהיות וכדי לגלות את המקרים הנדירים הדבר מצריך בדיקה שונה, אנו דנים על המציאות הזו בנפרד. וכיון שהמציאות הזו, של התלעה ללא היכר חיצוני, היא מיעוט שאינו מצוי - אין לחוש למקרים הנדירים ואין חיוב לפתוח כל פרי ולבודקו. וכן כתב בספר מזמור לדוד (הובא בדרכ"ת יו"ד סי' פד ס"ק צח) על דברי הפר"ת:
...אפילו יונח דאפשר שאיזה פעם היה כך במציאות, אית לן למיזל בתר רובא, ולא לחוש למיעוטא דלא שכיח בתוך הפירות. וע"כ אין להחמיר רק באותן פירות שאין ניכר בהם מחוץ, כגון זיתים וגודגדניות וכדו'....
לעומת זאת דעת הפר"ת היא שאין לחלק בין פירות שהתלעתם אינה ניכרת לאלו שהתלעתם ניכרת. זאת כיון שהפרי כבר נתחייב בדיקה, משום כך מוטל עלינו לבדוק שהוא נקי מחרקים - בכל דרך שהיא.
לאור חילוק זה יובן מדוע גם הפר"ת (שם ס"ק טו), מודה שניתן להסתמך על סימנים חיצוניים במקרה אחר:
...וכשיוחזקו הענבים בתולעים אין לאוכלם, כי תולעתם דקה עד מאוד, ונמצאת לפעמים סמוך לעור, וניכר נקודה שחורה דקה. וזה לך האות כי התליע בפנים....
מקרה זה שונה מהמקרה שדיבר עליו הפר"ת לעיל, היות והענבים במקומו נחשבו כפירות שאין דרכם להתליע, ולא חלה עליהם חובת בדיקה, רק לעיתים אירע שהם נתקפו בחרקים. במצב שכזה הספק הוא אודות פרי שאין לגביו חיוב בדיקה, ומשום כך גם הפר"ת מודה שניתן להסתמך על סימן חיצוני, ובהיעדרו ניתן לאכול את הענבים ללא חשש.
ונראה לענ"ד שאין מקום להשוות מחלוקת זו למה שנחלקו הפוסקים האם יש חיוב לבדוק את כל הטריפות שבריאה בעקבות החיוב לבודקה מסירכות. שאל"כ דברי הפמ"ג (סי' פד שם) יהיו סותרים למה שכתב בדיני בדיקת הריאה (יו"ד סי' לט, פתיחה לדיני בדיקת הריאה ד"ה עוד יש לחקור, וכן בשפ"ד שם ס"ק ב), ואכמ"ל.
למעשה, נקטו הרבה מן הפוסקים כדעת המהרש"ל והרמ"א. משום כך פירות או קטניות אשר דרכם להתליע בתוכם, אם בדרך כלל יש סימנים חיצוניים המעידים על כך, ורק לעיתים נדירות אין ההתלעה הפנימית ניכרת מבחוץ (מיעוט שאינו מצוי) - אין צורך לבדוק את הפירות הללו בתוכם. אולם אם לעיתים שכיחות (מיעוט מצוי) אין ההתלעה הפנימית ניכרת מבחוץ, יש צורך לבדוק את הפירות לאחר פתיחת כל פרי.
