התשובה
בספר 'משפטי ארץ'[1] עסק הרב פרופסור רון ש' קליינמן בנושא זה, ונסכם את דבריו בקצרה. מעמדו של זיכרון דברים כחוזה המחייב במשפט המדינה תלוי בשאלה עד כמה הייתה גמירות דעת ומסוימות בין הצדדים. לכאורה זיכרון דברים שמבחינה חוקית נחשב חוזה ייחשב גם בדין תורה כחוזה לכל דבר ועניין מדין קניין 'סיטומתא' (מנהג הסוחרים), וכמו כל חוזה אחר שמבחינה הלכתית כתוב לא כראוי אך יש לו תוקף מדין 'סיטומתא', אך למעשה היו דיינים שטענו שזיכרון דברים לא מחייב, שכן האנשים אינם מודעים לתוקף החוקי של זיכרון דברים. בנוסף, הוא באמת לא חוזה וקניין אלא רק התחייבות לכתוב חוזה לאחר מכן. אולם הרבה דיינים חולקים על כך, וסוברים שבימינו כבר פשט המנהג בכל שדרות הציבור שזיכרון דברים מחייב וכן אין הוא מהווה רק התחייבות לכתוב חוזה אחר כך אלא מהווה חוזה בפני עצמו. וזו השיטה המקובלת בבתי הדין בימינו. לכן להלכה זיכרון דברים שעומד בקריטריונים החוקיים ומהווה חוזה לפי החוק יהווה חוזה מחייב אף לפי דין תורה.[2]
