התשובה
ארנונה היא מס המוטל על התושב על פי החוק ועל פי ההלכה. מסתבר שהנחה בארנונה היא בגדר צדקה, שהציבור נותן למי שקשה לו לעמוד בנטל התשלומים.
ההחלטה על היקף ההנחה היא בסמכות השלטון (בעניין זה, הסמכות נתונה למשרד הפנים ולוועדות ההנחה של הרשויות המקומיות). השלטון רשאי לקבוע למי לתת הנחות ומהו שיעור ההנחות, ובלבד שיהיו לכך אמות מידה אחידות,[1] והדבר אמור גם בנוגע לוועדות חריגים. אלא נראה שלא נכון לקבוע כלל גורף שעל פיו כל מי שמחזיק רכב אינו זכאי להנחה[2]. זוהי קביעה ארכאית, שעל פיה רכב נחשב סמל סטטוס. הרי דירה בינונית שווה פי מאה(!) מרכב משומש, ואינה מונעת קבלת הנחה. תנור, מכונת כביסה ומזגן עולים כמו רכב משומש, וגם הם כרוכים בהוצאות החזקה לא קטנות. האם החזקה בהם מונעת קבלת הנחה?!
יתרה מזו, לא תמיד הרכב הוא בגדר מותרות. הדבר תלוי בזמינות התחבורה הציבורית למקום המגורים, במרחק ממקום העבודה של ההורים או ממקום הלימודים של הילדים, בשאלה אם יש הסעות מסודרות לעבודה או ללימודים ועוד. כמו כן, לעתים הרכב משמש לצורך העבודה, ואז ודאי אינו בגדר מותרות אלא הוא מקור פרנסה. זאת ועוד, ישנם דברים כגון נסיעות לטיולים בחו"ל, שהינם בגדר מותרות לא פחות מהחזקת רכב, ואינם מונעים קבלת הנחה.
מן הראוי אפוא לקבוע את ההנחות על פי מבחן הכנסה לנפש, וכן להתחשב בכמות הרכוש של התושב (דירה, מכונית וכדומה) שהיא מעבר לצרכיו הבסיסיים.[3]
לאור האמור, יש לקבוע שמי שמחזיק רכב ששוויו עד מחיר מחירון מסוים (מחיר המאפשר רכישת רכב סביר), אין מניעה שיקבל הנחה. מי שמחזיק רכב ששוויו מעבר למחיר שנקבע – לא יהיה זכאי להנחה. לעניין זה אין הבדל אם הרכב רשום על שמו של התושב או שהוא רשום על שמו של אדם אחר, אך התושב משתמש בו בקביעות ומממן את החזקתו. (כאשר התושב משתמש בקביעות ברכב, הרי זה כאילו קיבל אותו במתנה, ואין זה משנה שרשמית הרכב לא נרשם על שמו. גם על פי החוק, הרישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד).
