התשובה
בספר 'תרומת הדשן'[1] הביא הרב ישראל מרבנו אפרים שאדם שאמר לחברו 'אכול עימי', 'ואכן אכל עימו' – חייב לשלם. הוא מביא ראיה לכך מהמשנה במסכת בבא קמא[2] שמי שאומר לחברו שיקרע את כסותו או ישבור את כדו, החבר חייב לשלם, אא"כ אמר לו שיעשה כן בתנאי שיהיה פטור. הרמ"א[3] הביא את דבריו להלכה. הש"ך[4] ציין שהרמ"א סותר את עצמו במקום אחר,[5] ששם פוסק על פי התשב"ץ ש'האומר לחברו דור בחצרי אין צריך ליתן לו שכר'. ב'קצות החושן'[6] מבחין בין המקרים: שם מדובר באדם שבכל מקרה אינו מתכוון לשכור במקום אחר, וכך נמצא שאין לו הנאה ממה שדר שם. וכן מצד בעל החצר, אף שהיא נועדה להשכרה, מכיוון שהוא התיר לו לדור בה, אז אי אפשר לחייב אותו משום מזיק. לעומת זאת במקרה שדיברו עליו 'תרומת הדשן' והרמ"א – אף שאין לחייבו כמזיק, מאחר שאכילתו נעשתה ברשות הבעלים, עדיין יש לחייבו משום הנאתו, ואף אם יטען שהיה יכול לצום, כותב 'קצות החושן' שברור שאדם רגיל מעדיף לאכול, ולכן חייב.[7] לכן נראה שגם כאן יש לחייב על אכילת המעדן מדין 'נהנה'. אומנם במקרה המובא ב'תרומת הדשן' הבעל אכל עם אשתו על שולחן החותן כמה שנים אחר סיום ההסכם ביניהם, וכשרצו לעזוב החותן רצה לחייבם על כל מה שאכלו מעבר להסכם. ב'תרומת הדשן' כתב שאומנם יש לחייב אותם בתשלום,[8] אך הוא מציין שאם המנהג של כל בני המקום לאפשר לאכול עוד כמה שנים, אז יש לאמוד שדעתם הייתה על פי המנהג, ואי אפשר לדרוש תשלום. לאור הנ"ל נראה שגם כאן המנהג הוא שבכל מקום מקימים דוכנים לטעימות של מוצרים חדשים ולא גובים תשלום, ולכן יש ללכת אחר המנהג.
לסיכום, האוכל פטור מלשלם על המעדן.
[1]. תרומת הדשן, סי' שיז.
[2]. בבא קמא צב ע"א.
[3]. רמ"א, חו"מ סי' רמו סעי' יז.
[4]. ש"ך, חו"מ סי' רמו ס"ק ט.
[5]. רמ"א, חו"מ סי' שסג סעי' י.
[6]. קצות החושן, סי' רמו ס"ק א.
[7]. הוא מביא ראיה לכך ממסכת כתובות (ל ע"ב), שאדם התוחב תרומה לבית בליעתו של חברו, החבר חייב בתשלום. נראה שהעיקרון בדבריו הוא שיש לבחון בכל מצב אם יש פער משמעותי בין ההנאה שקיבל לבין האופן שהיה מסתדר גם בלעדיה. ביחס למגורים אין כ"כ הבדל, כי היה מוצא קרקע אחרת ללון עליה, בעוד שבאכילה אדם מעדיף לאכול מאשר לצום, ושם ההנאה מוחשית יותר. יש לציין שהמהרי"ט, ח"ב אבה"ע סי' כא, חולק על דבריו, ועי' שם ב'קצות החושן' שהאריך בעניין.
[8]. חיוב התשלום היה רק ביחס לבעל ולא לאישה, עי' בתרוה"ד, שם.