תשלום על איבוד שעון

התשובה

בגמרא (ב"מ מב ע"א) מובא מקרה שבו אדם נתן לחברו לשמור לו על כסף. כשביקש אותו בחזרה, ענה חברו שאינו יודע היכן הניחו, ורבא פסק שתשובה כזאת מורה על פשיעה ולכן חייב לשלם. המאירי (ב"מ שם) מסביר את המציאות בשני אופנים: 1) השומר הניח את החפץ במקום משתמר, אלא שהוא לא זוכר היכן. 2) השומר לא יודע אם הניח במקום המשתמר. הרי"ף[1] והרא"ש[2] העתיקו את הגמרא, אך ברמב"ם (הל' שאלה ופקדון פ"ד ה"ז) מצאנו תוספת, וזו לשונו:

המפקיד אצל חבירו... ואמר לו תן לי פקדוני ואמר לו השומר איני יודע אנה הנחתי פקדון זה או באי זה מקום קברתי הכספים המתן לי עד שאבקש ואמצא ואחזיר לך הרי זה פושע וחייב לשלם מיד.

מדבריו נוכל ללמוד שני דברים: 1) הוא מסביר כאופן הראשון במאירי, שהרי מפורש בדבריו שיודע שהשומר קבר את המעות ורק המקום אינו ברור לו. 2) הוא מוסיף שהמפקיד לא צריך להמתין לשומר, אלא יכול לדרוש ממנו את כספו מיד.

במקור הדין מצאנו מחלוקת: הב"ח[3] מפנה לגמרא בב"מ (לה ע"א) ששם במקרה דומה גבה רב נחמן ממון מהשומר אע"פ שהחפץ נמצא לבסוף, ומכאן מוכח שלא רצה להמתין לו עד שיחפש.[4] אמנם בספר 'לב מבין' (על הרמב"ם שם) כתב שהמקור הוא מהגמרא שלנו, שמיד שאדם אומר שהוא לא יודע היכן החפץ, הוא מתחייב לשלם, וכבר אינו יכול לבקש הארכת זמן.

ה'שלחן ערוך'[5] הביא את לשון הרמב"ם, לפיה על השומר לשלם מיד. בסיבת החיוב כתב הסמ"ע[6] שעל השומר מוטלת האחריות לדעת היכן מניחו וכן שיהיה במקום משומר, ובעצם כלל את שתי האפשרויות במאירי. נעיר עוד שה'נתיבות'[7] הבין שסיבת החיוב היא משום מזיק ולא כ'שלחן ערוך' שהוא פושע, ומשמעות הדברים היא בהקשר ל'שאלה בבעלים'.

לסיכום, השומר צריך לשלם את דמי החפץ, והמפקיד יכול לדרוש את כספו מיד.

[1].   רי"ף, דף כד ע"א מדפי הרי"ף.

[2].   רא"ש, ב"מ פ"ג סי' כב.

[3].   ב"ח, חו"מ סי' רצא אות ח.

[4].   ועי' בספר תורת החיים, שם שמאריך יותר בהסבר הראיה.

[5].   שו"ע חו"מ סי' רצא סעי' ז.

[6].   סמ"ע, לשו"ע שם ס"ק יב.

[7].   נתיבות המשפט, לשו"ע שם ס"ק יד.