קבלת כספים מאישה בלא ידיעת בעלה

התשובה

בתור הקדמה נציין שלכתחילה ראוי לנהל בית יחד, מתוך כנות ושיתוף פעולה מלא. הדברים דלהלן אמורים במקרים שבהם הדבר אינו מצליח כראוי ונוצרת מציאות 'בדיעבד' של חוסר שיתוף פעולה.

שאלת היכולת של האישה לתת צדקה נידונה רבות בפוסקים. מהגמרא (בבא קמא קיט ע"א) עולה חילוק בין 'דבר מועט', שאותו האישה יכולה לתת ללא ידיעת בעלה, לבין 'דבר מרובה', שאותו האישה אינה יכולה לתת ללא ידיעת הבעל, שכן יש לו חלק ברכושה. הרא"ש בתשובה[1] קובע שאם הבעל מוחה, גם אישה הנושאת ונותנת בתוך הבית אינה יכולה לתת צדקה, וכך פוסק השו"ע (יו"ד סי' רמח סעי' ד):

גבאי צדקה, אין מקבלין מהנשים ומהעבדים ומהתינוקות, אלא דבר מועט, אבל לא דבר גדול שחזקתו גזול או גנוב משל אחרים. וכמה הוא דבר מועט, הכל לפי עושר הבעלים ועניותם. והני מילי בסתמא, אבל אם הבעל מוחה, אפילו כל שהוא אסור לקבל מהם.

לאור זאת, הנודע ביהודה[2] מזהיר מלקחת מאישה שבעלה קמצן ואינו נותן צדקה, וכן דעת מהרי"א אסאד.[3] אמנם הפוסקים מעלים כמה סברות להתיר גם 'דבר מרובה', על אף מחאת הבעל או אי ידיעתו, במקרים מסוימים.[4]

א. נתינת צדקה לפי מעמדה של האישה

כבר המהר"ם מינץ (שו"ת סי' ז) כתב:

נראה לי אם היתה אחותך בעלת צדקה ורצתה לתת לקרוביה דבר נכון לפי עושרה שלא היה בעלה מצי למחות בידה כדתניא המדיר את אשתו וכו' שמע מינה כל מה שדרך נשים לעשות אפילו מידי דאית ביה חסרון כיס לא מצי הבעל למחות בידה הכי נמי לא שנא, ומה לדבר הרשות אינו יכול למחות בידה, מכ"ש ליתן צדקה דהוא מצוה רבה.

לדבריו, לא ניתן לבעל למחות באישה הרוצה לתת צדקה הראויה לה לפי מצבה הכלכלי. כמו כן עולה מדבריו חידוש נוסף, שאם הבעל מוחה באישה הנושאת ונותנת בתוך הבית, הדבר מועיל להבא שלא תיתן, אבל מה שכבר נתנה קודם - היה הדבר בסמכותה.
דברי מהר"ם מינץ הובאו להלכה ב'בית שמואל' (אה"ע סי' צא ס"ק יג), וב'חכמת אדם' (משפטי צדק סי' קמז סעי' יז).

המהרש"ם (ח"א סי' מה) הכריע בעקבות דברי מהר"ם מינץ, שאם מדובר בצדקה לקרוב משפחה - אין הבעל יכול למחות באישה, ובפרט לאחר מעשה. שו"ת 'רב פעלים' (אהע"ז ב, סי' לב) התיר לאישה לתת לפי המקובל במעמדה גם אם הבעל מתנגד, וציין גם את דברי הרב מלאכי הכהן[5], שהסביר את טעם הדבר:

דאם אנו אומרים דאמדו חז"ל דעת כל אדם שאינו מקפיד כשאשתו נותנת מתנה מועטת לצדקה ואפילו בלתי רשותו, א"כ לא מצי שוב להקפיד על דבר ששאר בני אדם אין מקפידין בו, כי כאשר נשאה סתם הוי כאלו פירש בהדיה שלא ימחה עליה בתתה דבר מועט לצדקה... ובנ"ד נמי אלו נניח שאמרו רז"ל דעת כל אדם שאינו מקפיד, אז כשבא בעל האשה למחות עליה לא מהניא מחאתו כלל וכו'.

ב. מדין כפייה על הצדקה

'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רמח,יא-יג) תמה על דברי המהר"ם מינץ, כיצד ניתן לכפות את הבעל בעל כורחו? וביאר שמדובר באדם, שלפי גורם הערכה חיצוני ובלתי תלוי כגון רב העיר יכול לתת יותר צדקה, ואז מועילה נתינת האישה, מדין כפייה על הצדקה.

ג. נוסח הכתובה מחייב

יש מהפוסקים שהורו שניתן להסתמך על הנוסח של הכתובה 'וישלטו בנכסיהם שוה בשוה' שכוונתו לייפות כוח האישה בנתינת צדקה.[6]

ד. נשים אפוטרופסות על נכסי הבית

הפוסקים מציינים גם את דברי ראב"ן (סוף בבא קמא): 'והאידנא שהנשים אפוטרופסות של בעליהן לוקחין מהן כל דבר'. וכותב על כך המהרש"ל (ים של שלמה, בבא קמא פ"י סי' נט):

אבל ליתן צדקה צריכה רשות בעלה. אם לא שהיא אשת חיל, ומחייה את בעלה, דאז אפילו סך מרובה מסתמא מרשה לה בעלה. וניחא ליה, שאם ימחה תפסיק מלישא וליתן. סוף דבר הכל לפי הענין והסיבה.

בעל 'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רמח סעי' יב) מסתמך על כך  בתור סיבה נוספת להתיר קבלת צדקה מן האישה, וראה עוד בשו"ת 'שבט הלוי'.[7]

ה. אישה המרוויחה מעבר למזונותיה

עוד ציינת בשאלה שהאישה מרוויחה יותר מבעלה. בעניין זה נחלקו הפוסקים, אם מעשה ידיה לבעלה. בעל 'ערוך השולחן' (יו"ד סי' רמח סעי' יב) כותב:

ודע דיש מי שסובר דאשה כשהיא עסוקה במסחור לא אמרינן בזה מה שקנתה אשה קנה בעלה [מל"מ פכ"א מאישות בשם הרשב"א ומהרי"ט ע"ש] ולפ"ז מאשה כזו בוודאי רשאין ליקח צדקה ואף דלא ברירא לן דין זה מ"מ לעניין צדקה אפשר לסמוך על דעה זו.

אמנם שו"ת 'שבט הלוי' (ח"ב סי' קיח) מערער על דבריו, אך במקום אחר (ח"ה סי' קלב) הסתפק, על פי דברי המהרי"ל (החדשות סי' קט), שחייב את האישה להפריש מעשר כספים לזכות הבעל. על כל פנים ראוי הוא ערוך השולחן להצטרף לנימוקים דלעיל להתיר קבלת הכסף, ולכן מותר לך לקבל את הכסף מאמך.