התשובה
כלל ברור נקוט בידך ממון של אחרים הוא כממון הקדש או או ממון
שאסור בהנאה ולא הותר, אלא במקרים מצומצמים מאד, להשתמש
בממון חבירו. גם אם הותר ממון חבירו כגון בפיקו"נ הוא צריך בדר"כ
לשלם את מה שהזיק לממון חבירו (ב"ק קיז ע"ב סנהדרין עד ע"א).
בעשיית מצוות שעשייתן כרוכה באיסורים שאינם ממוניים ישנם מצבים
שעשה דוחה ל"ת והוא דוקא אם נעשים בו-זמנית ויש רק עשה מול ל"ת
ולא עשה מול עשה ול"ת (כגון שאין שורפין את הקדשים ביו"ט). ובשאר
המקרים המצוה באה בעבירה ואין יוצא בה י"ח. בדוגמאות בהן הזכרת
בדרך כלל היתר ממון חבירו או ממון הרבים נובע מהפקרה של חז"ל,
בגלל העיסוק במצוה בהם חז"ל רואים את הפגיעה באחר כחלק
מקיום המצוה כגון: רץ בין השמשות. או שהאמצעי לקיומה אינו נחשב
לעבירה (רב ואב מכה את בנו). לגבי מזיק בשמחת פורים דוקא כשהוא
שתוי וגם אז כולי האי ואולי.
ומכאן להסבריך:
להסבר (א) הוא אינו ברור דיו מתי נחשב מוכרח ומתי לא וע"פ אילו
קריטריונים חז"ל התירו לו את ממון אחרים. לגבי הסבר (ב) כיון
ששהינך מדבר בפגיעה באחר או בממונו לא משנה אם הפגיעה נעשתה
בעידניה או שלא בעידניה היא אסורה וצריכה טעם אחר להתירה.