התשובה
יורשים נחשבים כשותפים בנכסי הירושה משעת הפטירה ועד חלוקת הירושה.[1] חלוקת הירושה נעשית כחלוקת שותפות כמעט לכל דבר ועניין, ויש צורך במעשה קניין, כדי שההסכם בין היורשים יהיה מחייב ותקף.[2] לכן אם ההסכם במקרה זה נעשה על פי גדרי ההלכה ובקניין מועיל, אזי זכה יורש הדירה בחלקו ושכר הדירה שלו. אך אם הוסכם רק בע"פ, אזי אין כאן חלוקה תקפה, היורשים עדיין שותפים ושכר הדירה שייך לשניהם. לצו הירושה וכל ההליכים הכרוכים בו אין משמעות הלכתית לעניין חלוקת הנכסים ותקפות החלוקה לפי דין תורה. זאת ועוד, גם לפי חוקי המדינה, מדובר אך ורק בצו הצהרתי שמכריז על שמות היורשים ועל חלקיהם היחסיים בעיזבון לפי חוק הירושה, ואינו נוגע כלל לשאלת חלוקת נכסי העיזבון. סעיף 110 לחוק הירושה קובע כי נכסי העיזבון יחולקו בין יורשים על פי הסכם ביניהם או על פי צו בית משפט, משמע שדי בהסכם ומכאן שלצו אין אמירה באשר לבעלות.
[1]. רמב"ם, הל' נחלות פ"ט ה"א.
[2]. נתיבות המשפט, סי' קעו ס"ק מ; ועי' פתחי חושן, הל' שותפים פ"ג סעי' ל.