התשובה
על פי ההלכה מדובר על נזקי בור, ולכך אין חיוב על ריפוי ושבת אלא על נזק ישיר בלבד.[1] אולם ניתן להתיר תביעה זאת בהתבסס על המנהג. בתי הארחה נוהגים להיות מבוטחים, ולכן אורח מניח כי במקרה של נזק הוא יהיה זכאי לשיפוי, גם אם על פי דין תורה אין מקום לפיצוי. הכוונה להתחייבות מכללא לפיצוי על פי המקובל. נראה שגם בעל העסק מביא זאת בחשבון ומגלם זאת במחיר האירוח. הבסיס ההלכתי לכך הוא המשנה בבבא מציעא (קד, א) שמציינת את התחייבות האריס לשפות את בעל הקרקע במקרה שלא יעבוד: 'אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא'. הראשונים במקום כתבו שתנאי זה מחייב אף אם לא היה תנאי מפורש אלא שכך נהגו, וכך נפסק ב'שלחן ערוך'.[2] עניין זה נידון גם במאמרו של הרב אשר וייס שעסק בתביעה עקב רשלנות רפואית. הרב וייס פותח בכך שישנה זכות ממונית לפיצוי על פי המנהג, וזו לשונו:
אף שאין התחייבות מפורשת של קופת החולים לפצות את המבוטח על נזקיו, עצם ההתחייבות של קופ"ח לספק "טיפול רפואי נאות" תמורת תשלום המשולם לה, יש בכללה מעין התחייבות לפצות את המשלם כשלא קיבל טיפול נאות, דאטו לשווא שילם?! ואכן, בפסקי דין רבים קיבלו בתי משפט את הטיעון שקופת החולים מחוייבת לפצות את הניזוק ברשלנות רפואית לא רק מצד דיני נזיקין, אלא אף מצד דיני החוזים, משום דאנן סהדי שהמתחייב בחוזה לספק שירות ראוי למי שמשלם עבורו, מתחייב גם לפצות את הזכאי אם יצא ניזוק מהפרת החוזה...
לדבריו, עצם הפנייה לקבלת טיפול רפואי כוללת חוזה מכללא בין המטופל לקופת החולים ומובן שעליה לפצות את המטופל על פי חוק במקרה של רשלנות רפואית.[3]
סיכום
אדם שמעד אינו זכאי לפיצויים על פי הדין, אך זכאי לתבוע אותם ממקום שבו מקובל לבטח את האורחים.
[1]. 'בור פטר בו מיתת אדם משום דהוה ליה לעיוני וחייב בנזקי אדם לפי שאין אדם מדקדק ומעיין אלא בדבר שהוא ירא ממנו שמא יפול וימות', בבא קמא, שיטה מקובצת ט ע"ב.
[2]. שו"ע, חושן משפט סי' מב, סעי' טו.
[3]. גדרי היתר לפנות לערכאות, תחומין כרך ל, עמ' 278.
