התשובה
כדי להילחם בשחיתות שלטונית, יש צורך בפרסום ציבורי, אך יש לכך כללים הלכתיים המפורטים בספר 'חפץ-חיים', הלכות לשון הרע (כלל ד). הכלל המרכזי הוא לבדוק היטב את אמינות מקורות המידע, ולשקול מה בדיוק נצרך לפרסם כדי להגיע לתועלת הרצויה.
אם ברור מעבר לכל ספק שהדברים המפורסמים הם שקר ולשון הרע, יש עניין לדאוג לכך שכמה שפחות אנשים יחשפו להם. מותר להשליך לאשפה את עלוני הפרסום שהושארו בכניסה לבניין ולא חולקו לתיבות הדואר. בהנחה שניתן לפנות למשטרה וכן לוועדת הבחירות. לעצור את הפרסום אזי אסור להוציא את העלונים מתיבת הדואר. זאת משום שמה שמונח בתיבת הדואר כבר קנוי לבעל התיבה, ואסור להוציא משם דבר בלא רשותו, על אף שמדובר בפרסום שקרי.[1] תיבת הדואר מוגדרת 'חצרו של אדם, הקונה לו שלא מדעתו'.[2] אם הפנייה למוסדות החוק אינה עוצרת את הפרסום מיד, ומדובר על שקרים ברורים, מותר למי שנפגע מהפרסום או לשלוחו לאסוף את עלוני הפרסום מן התיבות[3].
[1]. מצאנו בגמרא, ברכות כ ע"א, שישנו היתר לפגיעה בממון חברו מכוח מצוות תוכחה. שם מסופר על אחד האמוראים שקרע בגד של אדם אחר, משום שהייתה בו בעיה של איסור. וכן פסק להלכה השולחן הערוך, יו"ד סי' שז סעי' א. פעולה חריגה זו מחייבת שני תנאים, שבדרך כלל אינם מתקיימים: א. פגיעה בממון של אחר מותרת רק אם המניע היחיד לה הוא מצוות תוכחה (סמ"ע, חושן משפט סי' תכא ס"ק כח). ב. תנאי נוסף הוא שהמעשה לא יגרום לשנאה (שולחן ערוך, או"ח סי' תרח, באור הלכה ד"ה חייב).
[2]. עי' נתיבות המשפט, סי' ר ס"ק ג.
[3]. דין נוסף המאפשר פגיעה בממון מטעם הוצאת שם רע זהו דין 'עושה אדם דין לעצמו' (בבא קמא כז ע"ב). אולם ישנו תנאי לדין זה, והוא שאין אפשרות אחרת למנוע את הנזק, כפי שמובא בשו"ע, חו"מ סי' ד סעי' א.
