מיכל סולר שנשכח פתוח

התשובה

לכאורה היה מקום לומר שזה דומה למי שפרץ גדר בפני בהמת חברו ויצאה והזיקה, שנחלקו בזה הראשונים. לדעת הרבה ראשונים פטור על הבהמה אם אבדה או אם הזיקה, כיוון שזה גרמא, שהרי הוא רק שחרר אותה והיא פעלה בעצמה, ואין לו כל אחריות עליה. אך הרמב"ם[1] חידש שחייב על הבהמה אם הזיקה וכ"ש אם אבדה. וביאר הרמב"ם בתשובה[2] לחכמי לוניל ש'גרמא' – פטור רק כאשר לא התכוון להזיק, אך אם התכוון להזיק – חייב. ויש להוכיח בדעת הרמב"ם שהוא מחייב אף אם הזיק ברשלנות, שהרי כאשר ישנה גדר בין כרם לזרעים ונפרצה הגדר ובעל הכרם התייאש מלגדור, הוא חייב לשלם.^[3] ה'שלחן ערוך' העתיק^[4] את לשון הרמב"ם, ואילו הרמ"א פסק כדעת שאר הראשונים. לכאורה גם נידון דידן תלוי במחלוקת זו, שהרי אדם זה לא שפך את הסולר אלא רק גרם ברשלנותו לסולר לצאת. לדעת התוספות הוא פטור מדיני אדם כיוון שזה גרמא, ואילו לרמב"ם חייב כיוון שגרמא ברשלנות חייב.

אך נראה שיש לחייב בנידון דידן לכולי עלמא, כיוון שהסולר נמצא על הדופן של המכל, וכאשר פותח את הפתח במכל הרי זה כאילו הוא עושה פעולה בסולר עצמו, ואינו דומה לבהמה שלא נמצאת על הגדר ופתיחת הגדר אינה מוציאה אותה אלא רק מאפשרת לה לצאת.^[5]

[1].     רמב"ם, הל' נזקי ממון פ"ד ה"ב.

[2].     שו"ת הרמב"ם, סי' תלב.

[3].     אומנם הרמב"ם, הל' כלאיים פ"ז הי"ז, לא כתב שחייב לשלם, אך ביארו האחרונים (מרכבת המשנה ועוד) שזה משום שהוא סובר שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. אך נשאל, איך ר"מ שסובר שאדם מקדיש דבר שאינו שלו מחייב בדינא דגרמי? הרי לא הייתה כוונה להזיק. אלא ע"כ שחייב אף ברשלנות. ועיין שו"ת מנחת אשר, ח"א סי' קיד, שהביא ראיה אחרת לדין זה בדעת הרמב"ם ממי שביטל אירוסין, שצריך לשלם על כל ההוצאות. דין זה הובא בשו"ע, סימן נ סעיף ג ועיי"ש בביאור הגר"א.

[4].     כתבתי 'העתיק' כיוון שבב"י הוא כתב שהרמב"ם יחיד בזה ולא נקטינן כוותיה בהא, ולמרות זאת בשו"ע הוא העתיק את לשון הרמב"ם.

[5].     מאורי אש לגרש"ז אוירעבאך, פרק שלישי ענף ח; אומנם עי' חידושי הר צבי על הש"ס, שהביא בשם הרב מטעפליק בשם הגרא"ל שפירא האב"ד דקובנא, שכתב לחייב רק על השפיכה הראשונה. אך גם ההר צבי תמה עליו, ועוד שניתן לומר שאין למדים הלכה מפי מעשה, וייתכן שהיה שם באונס גמור, והיה ראוי לפטור מעיקר הדין, ולכן עשה פשרה וחייב רק על השפיכה הראשונה. ועוד צ"ב.