התשובה
זו שאלה בהלכות שכנים. סוג זה של הלכות מאופיין בכך שאין לאדם כוונה להזיק אלא הוא משתמש בשלו וממילא נפגע חברו. חז"ל העריכו את התועלת מול ההפסד, ועל פי זאת הכריעו בסוגיות אלו.
לגבי עשן, נקבע שעל המזיק מוטלת החובה להרחיק את העשן מהעיר.[1] ונחלקו הפוסקים לאיזה נזקי עשן התכוונו חז"ל. המחבר כתב (בשו"ע שם): 'ומיהו לכתחילה מצי מעכב אפילו בעשן שאינו תדיר'. לעומתו, פסק הרמ"א על פי 'תרומת הדשן':[2] 'ויש אומרים דבעשן שאינו תדיר, אפילו לכתחילה לא יוכל למחות'. הש"ך[3] האריך להוכיח שהלכה כמחבר, וכן צידד 'ביאור הגר"א'.[4] והוסיף בעל 'נתיבות המשפט',[5] שכאשר ישנה מחלוקת בנזקי שכנים - על המזיק להרחיק את עצמו.
לאור זאת, נראה כי אנשי היישוב יכולים למחות בבעל התנור שלא יסיקו באופן שגורם לריבוי עשן.[6] ולכתחילה, ראוי שנציגי הציבור יכתבו תקנון מקומי שבו יפורטו האופנים המותרים להסקה, לאחר שיתייעצו עם רב היישוב.[7] יהיה לתקנון זה תוקף של 'תקנות הקהל', וכל מי שיצטרף ליישוב, יגיע על דעת כן.
[1]. שו"ע, חו"מ סי' קנה סעי' לו.
[2]. תרומת הדשן, סי' קלז.
[3]. ש"ך לשו"ע שם, ס"ק יט.
[4]. ביאור הגר"א, לשו"ע שם ס"ק קט.
[5]. נתיבות המשפט לשו"ע שם, חדושים ס"ק סז.
[6]. כאמור, בנזקי שכנים אין מדובר על מזיק גמור, שהרי אדם משתמש בתוך שלו, אלא במציאת האיזון הנכון בין צורכי השכנים השונים. לאור זאת, נראה שדווקא ביישוב שיש בו נוהג מקומי לאופן החימום, אפשר לדרוש מהדר בו לחמם כמו שמחממים כולם ולא באמצעות עצים. אך במקום שבו אין נוהג ידוע, לא ניתן למנוע מתושב להשתמש בתנור עצים. זאת בהתבסס על הדעה שנזקי עשן נאמרו על תנורי תעשייה ולא על תנור ביתי. וזה לשון המאירי (בבא בתרא כג ע"א ד"ה עשן): 'עשן זה שהזכרנו שאין לו חזקה, פירשו בתלמוד המערב דווקא בעשן התדיר כגון נחתומות וצבעות, אבל בכדי צרכו לאפות את פתו ולבשל את תבשילו, אין ספק שאין יכול לעכב'.
[7]. עי' בבא בתרא ט ע"א.
