השבת אבדה במוסדות חינוך

התשובה

א) תלמיד א' מודה שהתייאש – אם תלמיד א' מודה שהתייאש, והוא בגיל בר מצווה, לכאורה בית הספר זכה בכדור, על ידי 'קניין חצר'. נחלקו הפוסקים אם במקרה שחפץ שנכנס לחצר לפני ייאוש, ואח"כ היה ייאוש, מחויב בעל החצר בהשבת אבדה כמו במקרה שהרים את האבדה בידו,[1] או שמא אין הבעלים חייבים בהשבת אבדה, כי אינם מעוניינים שחצרם תקנה להם לפני ייאוש.^[2] לפי הדעה הראשונה בית הספר חייב בהשבת אבדה, וכיוון שברור שהכדור שייך לתלמיד א', ישיב לו, ולפי ההבנה השנייה הכדור שייך לבית הספר. כיוון שהש"ך[3] פסק כמו הדעה הראשונה וכתב שאין חולק על כך, נראה שכך יש לנהוג.

אם בית הספר לא רוצה לזכות באבדות בכלל,^[4] הכדור שייך לתלמיד ב', כיוון שתלמיד ב' מצא אותו לאחר ייאוש, ואז אין חובת השבת אבדה.^[5]

וזו לשון ה'שלחן ערוך':^[6]

מצא דבר שנתייאשו הבעלים ממנו, כגון שאמרו: ווי לחסרון כיס, אפילו יש בו סימן הוא של מוצאו. וכן המוצא דבר שמוכיח בו שיש זמן רב שנאבד מבעליו ונתייאשו הבעלים, הוא של מוצאו, אפילו יש סימן בגופו או במקומו.

כלומר גם אם שמענו במפורש שהבעלים התייאשו, וגם אם עבר זמן רב המראה שהבעלים התייאשו, החפץ שייך למוצא, אך לפנים משורת הדין ראוי שתלמיד ב' יחזיר את הכדור לתלמיד א'.^[7]

ב) תלמיד א' טוען שלא התייאש

אם תלמיד א' טוען שלא התייאש, והוכיח את טענתו, כגון שהמשיך לשאול אנשים על הכדור ולחפש אותו, הכדור שייך לתלמיד א', אבל אם לא הוכיח את טענתו, יש לנהוג כמו סעיף א. זאת משום שהזמן הרב שעבר יש בו משום עדות ('אנן סהדי') שהתייאש, ואם הוא טוען אחרת, עליו להוכיח את טענתו.

ג) המאבד והמוצא אינם בני מצוות – אם התלמידים אינם בני מצווה, יש פוסקים שכתבו שאין ייאוש לקטן,^[8] ואביו של המוצא מחויב להחזיר את האבדה.^[9] וכך רגילים לפסוק.^[10]

בשולי הדברים נזכיר שבבית ספר יסודי יש חובת השבת אבדה אף לאחר ייאוש, כיוון שהילדים צעירים מגיל בר מצווה, אלא אם כן ההורים ידעו על האבדה והתייאשו בעצמם.

[1].   ראב"ד, הל' אבדה פט"ז ה"ד; רשב"א, ב"מ כה ע"ב; וכן פסק ש"ך, סי' רסח ס"ק ב.

[2].   מהרש"ל, חכמת שלמה ב"מ כו ע"א לדעת תוס' שם ד"ה דשתיך.

[3].   ש"ך, חו"מ סי' רסח ס"ק ב.

[4].   עיין נתיבות המשפט, סי' רסב ס"ק א שאמירה כזאת מועילה.

[5].   בבא מציעא כא ע"א.

[6].   שו"ע, חו"מ סי' רסב סעי' ה.

[7].   שו"ע, חו"מ סי' רנט סעי' ה.

[8].   נתיבות המשפט, סי' רס ס"ק יא.

[9].   ראו ספר משפט האבדה, סי' רנט מאזני צדק, ס"ק א אות ד.

[10].  ראו השבת אבדה כהלכה, פרק ה סעיף ז הערה כה.