התשובה
מצוות עשה מן התורה להלוות כסף לאדם הנצרך לו, שנאמר (שמות כב, כד): 'אם כסף תלווה את עמי', ופירשו חז''ל שהמילה 'אם' שבפסוק, משמעותה חובה ולא רשות.[1] ואמרו חז''ל שמצווה זו גדולה אף ממצוות צדקה.[2] כדי למנוע אי נעימות, כגון שישכח הלווה מקיום ההלוואה או שישכח את סכום ההלוואה; או שמא יפשע הלווה ויכפור בקיום ההלוואה, קבעו חז''ל שההלוואה תהיה במעמד שני עדים, שיוכלו להעיד שאכן הייתה הלוואה.[3] להלכה נפסק שאם אין בנמצא שני עדים, אפשר להלוות תמורת משכון, דהיינו חפץ השייך ללווה שניתן למלווה; כדי שאם הלווה יכפור בהלוואה, אזי יהיה ברשות המלווה חפץ שיוכל לקחת תמורתה. אמנם, בדרך כלל אי אפשר לדייק וליטול משכון בשווי ההלוואה, ולכן טוב יותר לכתוב שטר על סכום ההלוואה,[4] כך לא יוכל הלווה להכחיש את סכום ההלוואה. למעשה, המחאה עונה על שתי ההגדרות – היא משכון, שהרי אפשר לגבותה, והיא כשטר, כי שווייה כסכום ההלוואה המדויק. כך אם הלווה יכפור בהלוואה, ניתן יהיה למשוך את הסכום המדויק של ההלוואה. אם כן, למעשה, ניתן להחשיב המחאה כשטר חוב,[5] וניתן להלוות תמורת המחאה בסכום ההלוואה.[6]
