התשובה
ראשית יש לברר למי שייך הספר. נקודת המוצא היא שהספר צורף בטעות למשלוח, והן מצד המוכר והן מצד הספרן לא הייתה כוונה לעשות בו עסקת מכירה. משמעות הדבר שהספר נמצא עדיין בבעלות המוכר. לאור זאת, יש להתבונן על החתמת הספר כפעולת נזק.[1] הספרן לקח ספר שאינו שלו, ובשוגג פגע בו. הערכת הנזק הוא שיעור ירידת הערך של הספר. לדברי המוכר, מדובר על פיחות של 35% משוויו המקורי. יש לדון בטענת פטור של הספרן. לדבריו מי שאחראי לטעות הוא המוכר, אשר סיפק סחורה שאינה תואמת את ההזמנה, וממילא הוא גרם לעצמו את הנזק. הספרן סמך על המוכר ועשה את המצופה ממנו. שיקול דומה מובא ב'שלחן ערוך' (חו"מ סי' רלב סעי' יג) לגבי מכירה שהתבטלה עקב מום במקח, אך הקונה לא ידע על כך ושינה את המקח. וכך נאמר שם:
המוכר דבר שהיה מום בממכרו ועשה בו הלוקח מום אחר, קודם שידע לו המום הראשון. אם עשה דבר שדרכו לעשותו פטור.
מדברים אלו עולה המסקנה שכאשר אדם פעל כפי מה שמצופה ממנו, אף אם גרם לנזק אין הוא מחויב על כך. לכאורה זו ראיה לטענת הספרן. אולם יש לציין שדברי ה'שלחן ערוך' עוסקים בחפץ שיש בו מום, אבל הוא החפץ שעליו סוכם,[2] לעומת זאת הספרן קיבל כרך שונה בתכלית ממה שדובר. במצב זה, מתבקש שהספרן יבחין בשינוי עוד לפני שהחתים את הספר.
לסיכום, יש לשקול כל מקרה לגופו, ואם ההערכה הסבירה אומרת שהספרן היה צריך לבדוק את הספרים לפני שהחתים אותם, עליו לשלם את הנזק (כלומר את ההפרש בין מחיר הספר אחר ההחתמה למחיר ספר שלא הוחתם).
[1]. היה מקום לדון האם הספרן הוא גנב בשוגג, וממילא בהלכות גזלה יש להחשיב את ההחתמה לשינוי המקנה לו את החפץ, ועליו יהיה לשלם מחיר מלא של הספר. אולם לדעת קצות החושן, סי' שמח ס"ק ד, גנב בשוגג אינו קונה בקנייני גנבה. נוסף על כך, נראה שהשינוי בחפץ אינו משמעותי ואינו נחשב שינוי, שאין זה פנים חדשות.
[2]. נתיבות המשפט, סי' רלב ס"ק ה, כתב שדברי השו"ע נאמרו במצב שהיה ניתן לגלות את המום במקח עוד לפני שהקונה עשה בו פגם. הוא דימה זאת לאונס, כעין אבדה, שאדם המזיק חייב בו, ואף על פי כן אם מקובל לעשות את הפגם - הוא פטור. על פי דבריו יש יותר מקום לפטור את הספרן.
