התשובה
א. איסור גזל
אם בעל התוכנה נותן רשות להורידה ללא תשלום, אין בזה איסור גזל, גם אם ברור שלא תקנה, כיוון שההורדה נעשתה בהסכמתו. אם בעל התוכנה מגביל את ההורדה לשימוש פרטי ולא מסחרי, נחלקו הפוסקים אם יש איסור גזל. היו פוסקים שטענו כי תוכנה אינה 'ממון' במובן הרגיל, אלא מידע הנשמר בשרת וירטואלי, וכל מי שמוריד אותו מעתיק את המידע אל המחשב שלו. והיו פוסקים שאסרו, ובמיוחד כשההעתקה פוגעת ביוצר מבחינה ממונית.[1] נוסף על כך, אדם המניח את ממונו ביודעין במקום שברור שיש סיכוי סביר שיאבד או יינזק, אין כל חיוב לדאוג להשבת הממון אליו, כיוון שזו 'אבדה מדעת'.[2] אם כן, כיוון שהיוצר עצמו העלה את התוכנה למרשתת ואפשר לכל אדם להורידה, היא נחשבת כאבידה מדעת. אך נראה שהמנהג היום הוא להקפיד על זכויות יוצרים, וכן הוא 'דינא דמלכותא', ולכן נראה שיש לאסור כמנהג המדינה.
ב. אונאת דברים
במסכת בבא מציעא[3] נאמר בגמרא:
כשם שאונאה במקח וממכר כך אונאה בדברים. לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח וכו'.
וכן פסק 'שלחן ערוך'.[4] אבל במקרה שלנו אין בכך אונאה מכמה סיבות. המאירי נימק את הדין:
לא יאמר לו בכמה חפץ זה והוא אינו רוצה ליקח, שהרי מתוך שהוא בוש לומר שאינו רוצה ליקח משפיל לו מקחו לומר שאינו שוה כל כך ואחרים שומעים ונמצא גורם לו פסידא. ואפילו לא היה אדם שם מ"מ הוא מטריחו ומצערו שחשב למכור ולא מכר.
כלומר מדובר באדם שבאמת גורם למוכר לחשוב שרוצה לקנות, ועל ידי כך מוזיל את המקח כשמתמקח איתו על המחיר או מצערו בתקוות שווא. בנידון שלנו ברור שמראש ידוע שהתוכנה ניתנת לתקופת ניסיון ואינו מצפה שהקונה בהכרח ירכשנה. מלבד זאת, ישנם מקרים שבהם אע"פ שאדם מוריד תוכנה שאין בכוונתו לרכוש בכסף, הוא משתכנע אח"כ שהיא אכן שווה את הסכום הנדרש בעבורה, ולכן המוכר מעוניין שכל מי שצריך יוריד את התוכנה וישתמש בה.
[1]. עי' תחומין ו עמ' 169, ביאור הדעות השונות.
[2]. בבא מציעא כה ע"ב; שו"ע, חו"מ סי' רסד סעי' ד.
[3]. ב"מ נח ע"ב.
[4]. שו"ע, חו"מ סי' רכח סעי' ד.