התשובה
לעניין הגדרת הבעלות על הכתבים, יש להבחין בין השלב שהכתבים ביד בעליהם ובין השלב שהכתבים מושלכים לאש. קודם שהושלכו לאש הרי הם בבעלותו הגמורה של הבעלים. לאחר שהושלכו לאש, ייתכן שהם מוגדרים הפקר, שהרי פסק הרמ"א (חו"מ סי' רסד סעי' ה):
כגון שהיה שריפה בעיר וברחו היהודים מן העיר מפחד הדליקה, והציל אחד, מה שהציל הוא שלו, דהוי כזוכה מן ההפקר.
נמצא שחפץ מוגדר הפקר גם בעל כורחו של הבעלים, כאשר אין הבעלים יכול להצילו. אמנם הכתבים יוגדרו הפקר דווקא אם הבעלים הלך משם לאחר שהשליכם לאש, ויותר לא יכול להציל את כתביו. שכן אם יכול להצילם אפילו על ידי מאמץ רב, עדיין אינם הפקר. ויש להוסיף שאף במקרה שהחפץ כבר מוגדר הפקר, מכל מקום טוב וישר להחזיר את החפץ לבעליו.[1] אלא שיש לדחות סברה זו שהכתבים הפקר. זאת משום שהחפץ מוגדר הפקר רק כאשר הוא נפסד בניגוד לרצונו של הבעלים. אך כאשר הבעלים מכלה את החפץ מרצונו, אזי החפץ עדיין נותר בבעלותו,[2] משום שכילוי החפץ הוא אחד מאפשרויות הביטוי של בעלות הבעלים עליו. לדוגמה, אם אדם משליך עץ לאח, ודאי אינו הפקר ואסור לאחר לקחת את העץ. נמצא שבנדון דידן, אין הכתבים מוגדרים הפקר אף לאחר שהושלכו לאש, כיוון שרצונו של הבעלים בשרפת הכתבים.[3] מעבר להגדרת הבעלות, יש לדון בשאלה האם מותר להעתיק דברי תורה ללא רשות הבעלים. כך שנינו במכילתא (מכילתא דרבי ישמעאל, משפטים פר' יג):
המתגנב מאחר חבירו והלך לשנות בדברי תורה אף על פי שנקרא גנב הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר (משלי ו, ל) לא יבוזו לגנב כי יגנוב, לסוף נמצא מתמנה על הצבור וישלם שבעתים, שנאמר (שם ו לא) את כל הון ביתו יתן, ואין שבעתים אלא דברי תורה, שנאמר (תהלים יב, ז) אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים.
עולה מדברי המכילתא שמותר לגנוב דברי תורה. וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' רצב סעי' כ):
ובמקום בטול תורה, שאין ספרים נמצאים, יכולין בית דין לכוף לאחד להשאיל ספריו ללמוד מהן, ובלבד שישלמו לו מה שיתקלקלו הספרים.
והש"ך שם[4] מבאר שכוונת הרמ"א שמותר להעתיק מן הספרים בניגוד לדעתו של הבעלים, אמנם כדי לכוף להשאיל את הספרים צריך בית דין.[5] אמנם יש לסייג את ההיתר להעתיק דברי תורה של אחרים, שהוא בתנאי שלא יפרסם אותם ברבים בשם בעל הכתבים. שהרי ייתכן שאין הדברים מבוררים היטב אצלו ואינו רוצה לשנות אותם לאחרים.[6] וכן מוכח בנידון דידן, שהרי מסתבר שמטעם זה הוא שורף אותם.
לסיכום, אף על פי שאסור להשליך דברי תורה, מכל מקום אין זה גורם לכך שהם יוגדרו הפקר, ולכן אסור לאחרים ליטול אותם. אף על פי כן, מותר להעתיק את הכתבים בניגוד לדעתו של בעל הכתבים, ובלבד שלא יפרסם אותם בשמו של בעליהם.
[1].רמ"א, רנ"ט סעיף ז.
[2].הערת עורך, י"פ: הסברה היא הפוכה כי אם שורף מרצונו, ברור שמפקיר; ואם נשרף שלא מרצונו הוא חידוש שהווי הפקר. והדמיון לזריקת עץ לאח - לא קרב זה אל זה, שכן שם הוא רוצה ליהנות מן העץ.
תשובת הכותב: השורף איננו מפקיר, רצונו שהכתבים יישרפו כמו שרוצה שהעץ יישרף. בשניהם יש לו הנאה בכך שהחפץ מתכלה, ועד שהוא אינו מתכלה, הרי הוא רוצה שיישאר בבעלותו, וזה חלק משימושיו בחפץ. מה שאין כן כאשר פורצת שרפה באונס, הרי שאין לו יותר תועלת בחפץ ולכן הוא הפקר לכל.
[3].תודה למו"ר הרב אמוץ כהן שליט"א שהעמידני על האמת בעניין זה.
[4].ש"ך, חו"מ סי' רצב ס"ק לה. אמנם הסמ"ע שם (ס"ק מה) סובר שהרמ"א לא פסק כמכילתא. אך קיי"ל שבמחלוקת סמ"ע וש"ך, הלכה כש"ך, ובפרט שהעיר שושן כש"ך. (פתחי תשובה סי' כה, ס"ק בשם חוות יאיר).
[5].הערת עורך, י"פ: שם מדובר שמעתיקים ספרי ראשונים או כתבי יד בניגוד לדעת בעל הקלף או הספר, אך אין משם ראיה על העתקה של חידושים של מחבר החידושים בניגוד לדעתו. ועי' אמונת עתיך 107 עמ' 23-17 במאמר הרב אישון על המחלוקת שבין הגר"ש ישראלי לבין הגר"ש גורן ובמקורות שם.
[6].הרב שאול ישראלי, תחומין ד.
