התשובה
א) מינוי בית הדין
הנתבע יכול לומר שאינו רוצה לדון לפני בית הדין שהתובע הציע, ובלבד שיציע בית דין אחר, וכן התביעה צריכה להתרחש בעירו של הנתבע.[1]
ב) ייצוג על ידי שליחו או עורך דין
ב'שלחן ערוך'[2] מבואר שתובע יכול למנות עורך דין, אך הנתבע אינו יכול למנות שליח לטעון במקומו.[3] אעפ"כ האחרונים כתבו שישנו מנהג שאף הנתבע ממנה שליח שיטען עבורו.[4] בתקנות הדיון של בית הדין הרבני במדינת ישראל נקבעה הזכות הזאת כתקנה גמורה. אולם הזכות למנות עורך דין או שליח שיטען עבור הנתבע אינה מורידה את חובת הנוכחות של הנתבע בדיון.[5] אע"פ שמצד המנהג כשלעצמו אין הכרח בכך, מכל מקום כדי לברר את האמת בצורה הטובה ביותר, בתי הדין דורשים לרוב נוכחות של בעל הדין בדיון. וכך כתב 'ערוך השלחן'[6] בעניין זה:
וכל זה מדינא אבל עכשיו המנהג בכל בתי דינים שגם הנתבע מעמיד מורשה וכל שכן התובע ובין שהבעלי דינים הם בעצמם בבית דין ובין שאינם בעצמם בבית דין ומכל מקום אם אינם בבית דין והבית דין רואים שע"י המורשים אין ביכולת לברר הדין על הבירור שולחים אחריהם ובאים בעצמם לב"ד וכן נכון לעשות.
ג) כיצד ממנים עורך דין?
אם בית הדין יתיר לך לא להופיע כי יחשוב שאין בכך צורך (מה שבדרך כלל לא קורה כאמור), עדיין מינוי השליח או עורך הדין צריך להיעשות בצורה שתקפה מבחינה הלכתית. ניתן למצוא בספר 'דיני ממונות'[7] נוסח מתאים.
[1]. רמ"א חו"מ סי' יד סעי' א. בדין זה ישנם פרטים רבים שלא כאן המקום לפרטם.
[2]. שו"ע, חו"מ סי' קכד.
[3]. הסמ"ע מבאר שם את הסיבות לרתיעה מטענות ע"י שליח: חשש שקר; תובע יכול להקנות את התביעה לעורך הדין או השליח אך הנתבע אינו יכול להקנות דבר; התובע עלול להפסיד אם אחר ילך עם ממונו למדינת הים, ולכן תיקנו לו, מה שאין כן הנתבע.
[4]. ראו ש"ך, חו"מ סי' קכד ס"ק א, ובמקורות רבים נוספים בספר 'סדר הדין בבית הדין הרבני' עמ' 171 הערה 253; וראה תשובת והנהגות, ח"ג סי' תמו, בביאור הסיבה למנהג, וראה בסדר הדין שם עמ' 174–176.
[5]. תקנה נז מתקנות הדיון.
[6]. ערוך השלחן, חו"מ סי' קכד סעי' ב.
[7]. הרב בצרי, דיני ממונות ח"א עמ' רסג.
