התשובה
ריבית על איחור בתשלום אסורה, אף אם היא נעשית בדרך של הטלת קנס הגדל ככל שהעיכוב בפירעון נמשך. וכך נפסק להלכה ב'שלחן ערוך' (יו"ד סי' קעז סעי' טז):
אם חייב עצמו לתת למלוה כך וכך בכל שבוע בעוד שמעכב ממנו, הרי זה רבית גמור. הגה: אף על גב דכתב לו כך דרך קנסא. אם לא אפרע לך לזמן פלוני אתן לך כל שבוע כך וכך, ואף על גב דאם היה פורע לו בזמנו לא הוי כאן רבית כלל, מ"מ הואיל וכתב לו ליתן לו קצבה בכל שבוע ושבוע, הוי רבית גמור. (רוב הפוסקים). וכן עיקר, אף על גב דיש מקילין והתירו ללוות ברבית בדרך זה.
ואמנם יש שכתבו שכאשר החייב מעכב את פירעון החוב שלא כדין, למרות תביעות של בעל חובה, הרי הוא נחשב כגזלן ומותר לקנוס אותו, אף אם מדובר בקנס מתרבה. כך כותב רבי יוסף שאול נתנזון,[1] ומבאר שאין בתשלום ריבית על עיכוב פירעון משום איסור ריבית:
דהרי לא הלוהו כלל, וזה עיכב מעותיו, ואף דמעכב כיסו של חבירו פטור, אבל משעה שתבעו שיחזיר לו צריך להחזיר לו ואין בזה משום ריבית דהו"ל כגזלן... וצריך לתת הריבית.
כך פסק גם הגרש"ז אוירבך זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה תנינא, סי' עא):
לענין קנסות הנהוגים בגמ"חים אשר הקנס הוא לפי ערך הזמן, שכשמאחר בהחזרת ההלואה חצי שנה משלם שקל אחד, וכשמאחר שנה משלם שני שקלים. וטענו רבים שדינו כריבית ולא כקנס, י"ל דכיון שאחר שהגיע זמן הפרעון יכול הגמ"ח לגבות החוב, נמצא דלאחר הזמן הו"ל כגזילה אצלו, ואין כאן שכר המתנת מעות כי אם שיעור גודל העוולה, ועל עוולה של חצי שנה משלם רק שקל אחד, ושל שנה שלמה משלם שני שקלים...
וכן נכתב בשו"ת 'להורות נתן' (ח"ג יו"ד סי' נד):
נראה דכל זה אם לא תבעו המלוה אלא שהלוה עיכב את הממון בלא נטילת רשות דעדיין לא נכנס לכלל עושק. אבל אם המלוה תובע את הממון והלוה כובש את הממון אצלו בחזקה דהוי עושק... הנה בכה"ג נראה דכיוון דהוי גזלן מותר ליתן ריבית על הזמן שעשקו בחזקה. דאף על גב דמתחלה באה לידו בדרך הלואה מכל מקום כשתבעו והוא כובשו בחזקה יצאה לגמרי מכלל הלואה ונעשה עושק ואין בזה משום מחזי כריבית כיוון שהוא תובעו בחזקה והלוה הוא גברא אלימי ואינו רוצה לשלם הרי ניכר שפקעה הלוואתו ושרי.
כל זה כאשר הלווה נמנע במזיד מלפרוע את החוב, שאז יש מקום לקונסו. אך אין היתר לגבות אוטומטית ריבית, כאשר עיכוב פירעון החוב נבע משכחה. לכן ראוי שכל עוד אין לחברה 'היתר עסקא', יקפיד כל אדם על תשלום החוב בזמן. ואם הוא חושש משכחה - יחתום על הוראת קבע וכדומה - כדי שלא להיכשל או להכשיל באיסור ריבית.