שופט דתי בבית המשפט

התשובה

להבדיל מחוקי המדינה שלחלקם ישנו תוקף הלכתי, למערכת המשפט האזרחי אין תוקף הלכתי כלל,^[1] ומכאן שבאופן בסיסי אכן ישנה בעיה לכהן כשופט המחויב להכריע שלא על פי דיני התורה.^[2] למרות זאת, ישנם פוסקים שהחשיבו את המצב הקיים לדיעבד וראו צד של שליחות בכניסה למערכת המשפט. כך כתב הרב מרדכי אליהו (תחומין ג עמ' 244):

במצב הנתון יש חשיבות ותועלת בשופט דתי כמו גם בעורכי דין שירימו קול התורה בכל מגזרי החיים, שיסבירו ויבהירו את דרך התורה וחוקיה.^[3]

אך מנגד, יש שטענו שדווקא המצב שבו מכהנים שופטים דתיים תורם בעקיפין לבלבול הציבור הרואה בכך היתר לפנות לבית משפט ומתעלם מאיסור ערכאות.^[4] פרט לכך, ישנה בעיה של גזל כאשר הפסיקה אינה על פי ההלכה,^[5] וכבר עורר על כך הרב אברהם שפירא (שם). למעשה, נראה שיש להבדיל בין בעלי הדין שונים. אם שני בעלי הדין אינם מגדירים את עצמם כמחויבים להלכה, אזי ניתן לומר שהם מקבלים על עצמם את פסיקת בתי המשפט.^[6] הרי כל אדם חייב להשתייך למערכת משפטית מסוימת (לפחות ברובד של שבע מצוות בני נח - דיינים). הציבור החילוני פונה באופן טבעי לבית המשפט, ולנוכח מצב עגום זה מותר לשופט לדון אותם,^[7] שהרי מבחינתם אין אלטרנטיבה אחרת וזו הדרך היחידה להעמיד אצלם את הצדק על מכונו. כמובן שאין בפסיקתו בעיה של גזל.^[8] אולם כאשר מדובר על בעלי דין שמגדירים עצמם כמחויבים להלכה אזי חוזר האיסור לדון אותם וכן ישנה בעיה של גזל. כאמור, ההלכה אינה מאפשרת לקבל את מערכת המשפט האזרחי אף אם שני הצדדים חפצים בכך משום שלבעלי דין אלו יש אפשרות לפנות לבתי הדין לממונות.[9] תחום נוסף שבו יש מקום לשופט דתי הוא המשפט הפלילי (הכולל דיני תעבורה), שבו הפסיקה אינה נוגדת את ההלכה כי יש לראות בחוקי המדינה את מימוש דין המלך, וכפי שכתב הרב שפירא (תחומין שם):

עקרונית יש למדינה סמכויות מסוימות מדין דין המלוכה בענייני פלילים, אך גבול יש לדבר.^[10]

ועוד שבתחום הפלילי אין לנו כיום סמכות חוקית המוסמכת להעניש, וזאת בניגוד לדיני הממונות, שם ישנה סמכות באמצעות חוק הבוררות.

לסיכום, ישנם פוסקים הרואים בחיוב מציאות של שופט דתי, אולם גם אז יש להימנע ממצב שבו שני בעלי הדין מרגישים מחויבים להלכה.

[1].   הרב יעקב אריאל, תחומין א, עמ' 319.

[2].   וכך משתמע מדברי הרב עובדיה יוסף, יחוה דעת ד, סי' סה, הערה בעמוד שיג: עורך דין ירא שמים, שנדרש לייצג בבית המשפט אדם שתובע ממון מחברו, לפי ההלכה חייב להימנע מכך, שהרי הוא מסייע בידי עוברי עבירה.

[3].   וכן כתב הרב אברהם שפירא, תחומין ג, עמ' 239, כי יש ערך לשופט דתי אשר יפעל להאדרת המשפט העברי בפסיקת בתי המשפט. ובייחוד שלדעת הרב אשר ויס בספרו מנחת אשר, חומש שמות, פרשת משפטים, אין איסור ערכאות חל על השופטים אלא רק על בעלי הדין.

[4].   כך כתב הרב יעקב אריאל, תחומין א, עמ' 320, המשפט במדינת ישראל ואיסור ערכאות: 'חלק הגון משאננותו של הציבור הדתי-לאומי בפרשה זו, יש לייחס למשפטנים דתיים, אשר פיתחו תיזה, בניגוד לדעת כל גדולי הפוסקים שבדורות האחרונים (מכל החוגים והזרמים), שכאילו אין איסור ערכאות חל על השיפוט במדינת ישראל'.

[5].   כן פסק בהגהות רבי עקיבא איגר לשו"ע חו"מ סי' כו.

[6].   אזרח שיטען שאינו נותן אמון במערכת המשפט ולכן אינו מקבלה הרי בעצם מגוריו בחברה עם חוקים הוא מחויב להם. כל אדם משויך למערכת משפט ואינו יכול להישאר כביכול נייטרלי. כך עולה מדברי הרשב"ם, בבא בתרא נד ע"ב, ד"ה והאמר. ואף שעל פי דין כל היהודים במדינת ישראל משויכים להלכה, יש לומר שכלפי הציבור הישראלי מערכת המשפט היא ברירת המחדל ויש לה תוקף הלכתי בעבורם. כי בדיני ממונות יכול ציבור לקבל על עצמו שופטים שלא על פי דין תורה וזאת בתנאי שאין בנמצא תלמידי חכמים. לצערנו, כלפי הציבור הישראלי נחשב הדבר שאין תלמידי חכמים, ואז קבלתם את השופטים וחוקיהם אף שאינם על פי תורה, מועילה. כך פסק הרמ"א, חו"מ סי 'ח סעי' א.

[7].   על פי דברי תשב"ץ, ח"ב סי' סח; וכן בשו"ת מהרש"ם, ח"א סי' פט; וכן משתמע מדברי החזון איש, ליקוטים ב"ק סי' טז; וכן בתשובות והנהגות ג, סי' תסב.

[8].   וכן כאשר ישנו היתר הלכתי לתביעה בבית משפט, כפי שכתב הרב עובדיה יוסף, יחוה דעת ד, סי' סה הערה בעמוד שיג.

[9].   הרב אשר וייס כתב במנחת אשר, דברים, סי' ג, שהאיסור לפנות ערכאות 'רובץ כל כולו על המתדיינים'. והוסיף בעל פה 'נראה לי, שטוב אם יהיו יותר תלמידי חכמים שתורת ישראל חשובה להם שיהיו יושבים בדין כשופטים במדינת ישראל, אנו זקוקים לעורכי דין שמדקדקים במצוות, לשופטים שמדקדקים במצוות ומשתדלים לשפוט כמה שיותר לפי רוח התורה' (סנהדרין – כתב עת לחשיבה משפטית, כרך א, עמ' 10).

[10].  כפי שרמז שם שיש ללמוד היטב את הדרכתה של התורה ביחס לדיני הראיות המחייבות אף את משפט המלך.