התשובה
א. נימוק פסק דין לפי דין תורה
ברירת המחדל בדין תורה היא שאין חובה לנמק את פסק הדין וכן פסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' יט סעי' ב):
שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין, אין מזכירין שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם: פלוני בא עם פלוני בעל דינו לפני בית דין, ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב.
אך בגמרא מצאנו שני מקרים בהם יש חובה לנמק: האחד, כאשר יש חשד מוצדק שהדיין עיוות את הדין,1 והשני במקרה בו בית הדין כפה על אחד הצדדים להתדיין לפניו ואותו הצד דורש נימוקים.2 ה'שלחן ערוך' והרמ"א (חו"מ סי' יד סעי' ד) מנסחים את המקרים בהם בית הדין חייב לנמק את פסק דינו כך:
יש אומרים שאם רואה הדיין שבעל דין חושדו שנוטה הדין כנגדו, צריך להודיעו מאיזה טעם דנו, אפילו אם לא שאל.
הגה: וכל שכן אם אומר: כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. מיהו יש אומרים דוקא אם דנו אותו ע"י כפייה, אבל בלאו הכי אין כותבין, וכן עיקר... ואין צריך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבין להם הטענות והפסק דין.
כלומר, ה'שלחן ערוך' כתב שבמקרה בו יש חשד של הטיית הדין, בית הדין צריך לנמק את פסק הדין, אפילו אם הצדדים לא דורשים זאת. הסמ"ע3 מוסיף שצריך לנמק רק כשקיימת סיבה סבירה לחשד, אך גם ללא סיבה כזאת הסמ"ע4 פוסק שאם אחד הצדדים 'מבקש טעם הדין, ודאי יאמרו לו'. הרמ"א הוסיף שבמקרה בו בית הדין כפה על אחד הצדדים להתדיין בפניו ישנה חובה לנמק. הכפייה המדוברת אינה כפייה בכוח (כגון, על ידי משטרה), אלא אפילו אם בית הדין שלח זימון לנתבע על מנת שיתייצב לדיון, והנתבע לא בא לבית הדין מרצונו החופשי, יש לנמק את פסק הדין.5 הרמ"א כתב שהנמקה פירושה רק חזרה על טענות בעלי הדין ועל החלטת בית הדין, אבל אין צורך להרחיב בראיות ונימוקים. ה'פתחי תשובה'6 התקשה בהבנת דברי הרמ"א, והכריע שלפחות בעל פה הדיין צריך להסביר את הנימוקים והראיות לפסיקה. ה'פתחי תשובה'7 בשם שו"ת 'חתם סופר'8 כתב שאם דרישת הנימוקים נעשית בחוצפה אין להיענות לה. לדין זה ישנם עוד פרטים רבים שלא מנינו אותם כאן. פוסקי זמננו כתבו שבימינו יש חשיבות רבה לנמק את פסק הדין9 וכן נוהגים בבתי הדין של הרבנות הראשית ובבתי הדין של רשת ארץ חמדה גזית.
ב. נימוק פסק הבוררות לפי החוק
לפי התוספת הראשונה לחוק הבוררות (סעיף טו 1) על הבורר לנמק את אשר פסק: 'הבורר ינמק את פסק הבוררות'. במקרה שהבורר לא נימק את פסק הדין, יכול בית משפט לבטל את פסק הדין (סעיף 24(6) לחוק הבוררות), אולם, יתכן שבית המשפט יורה לבורר לנמק את פסק הדין.
יש בתי דין לדיני ממונות המציינים בשטר הבוררות שבית הדין פטור מלכתוב נימוקים, ואז גם על פי החוק הבורר פטור מלנמק. מסתבר שגם על פי ההלכה במקרה כזה בית הדין פטור מלנמק.
סיכום
א. אם הדיין מרגיש שבעל הדין חושד בו שפסק הדין מוטה, וחשד זה עשוי להיות מוצדק ולא קנטרני, או כאשר הדיין כפה על בעל הדין להתדיין בפניו – חייב הדיין לנמק את פסק דינו לפי ההלכה.
ב. על פי החוק, ברירת המחדל היא שיש חובת הנמקה על בורר.
ג. אם צוין בשטר הבוררות של בית הדין שבית הדין פטור מלנמק את החלטותיו – יש לכך תוקף הלכתי וחוקי.
1.בבא מציעא סט ע"ב ובתוספות ד"ה כי האי גוונא.
2.סנהדרין לא ע"ב ובתוספות שם.
3.סמ"ע, חו"מ סי' יד ס"ק כג.
4.שם, ס"ק כד.
5.שו"ת נודע ביהודה, תניינא חו"מ סי' א.
6.פת"ש, חו"מ סי' יד ס"ק י בשם שו"ת חוות יאיר.
7.שם ס"ק ח.
8.שו"ת חתם סופר, חו"מ סי' יב.
9.ראה משפטי עוזיאל ד, חו"מ סי' א, וראה שו"ת משפטי ארץ, ח"ב עמ' 31.
