קונה הבין שהמחיר יקר, והמוכר התכוון למחיר זול בכסף

התשובה

יש להבחין בין מקרים שונים:

א) מקרה בו עדיין לא נעשה קניין מחייב בין הצדדים: במקרה זה אם המוכר גמר בדעתו למכור במחיר נמוך יותר, והקונה מתוך חוסר הבנה הסכים למחיר יקר יותר, מותר למוכר לקבל את המחיר היקר יותר. אולם מידת חסידות היא שיעמוד במחשבתו ויקבל רק את המחיר הזול. רש"י[1] הביא מעשה מתוך דברי ה'שאילתות דרב אחאי',[2] שבא אליו אדם לקנות דבר בשעה שהיה קורא קריאת שמע, והוא הסכים בליבו להצעת המחיר של הקונה אלא שלא יכול היה לדבר בשפתיו. ואותו אדם חשב שרב ספרא אינו מרוצה במחיר והוסיף עליו, אבל רב ספרא מכר לו כפי שקיבל עליו מתחילה בלבו כיוון שהוא 'דובר אמת בלבבו'.

ב) אם נעשה קניין והקונה חשב שהמחיר זול והמוכר התכוון שהמחיר יקר: כתב הרמ"א:[3]

בעל הבית שהטעה פועלים ואמר להם: עשו עמי בארבעה כמו ששאר פועלים נשכרים, ונמצאו שנשכרים ביותר; או שהפועלים הטעו בעל הבית בכי האי גוונא, הוי כאילו לא שכרו זה את זה כלל, ונותן להם בפחות שבפועלים.

כלומר, אם המעסיק אמר לפועלים שמחיר השכירות הוא ארבעה, והוסיף כמו ששאר הפועלים נשכרים והתגלה שאין אף פועל שנשכר בסכום זה אך הסכום שבו הפועלים כן נשכרים הוא לא מוחלט, יש כאלו שנשכרים בחמישה ויש בשישה וכן הלאה[4] נחשב הדבר כאילו לא נאמר בכלל מחיר והמחיר הוא הנמוך ביותר הקיים בשוק.

'ערוך השלחן'[5] הסביר את דברי הרמ"א:

... משא"כ בכאן דהוא לא התרצה ביותר מג' דינרים ולא שילם יותר בעצמו וא"כ נהי דאין יכולין לכופן לקבל ג' דהא אמר להם כמו ששארי פועלים נשכרים מ"מ איך יכולין לכופו לשלם ד' כיון דלא נתרצה על יותר מג' וממילא דבטלה שכירותם.

כלומר, אם שני הצדדים לא חשבו שישלמו יותר או פחות השכירות בטלה, ולכן בוחרים את המחיר הזול ביותר הקיים בשוק. גם במקרה בו המוכר אמר שהוא דורש מחיר יקר והקונה לא הבין וחשב שמדובר על מחיר זול, כל מה שאמרו בטל, והמחיר הוא הזול ביותר הקיים בשוק.[6]

ג) אם נעשה מעשה קניין, והקונה חשב שהמחיר יקר והמוכר חשב שהמחיר זול: במקרה זה אין דברי הרמ"א (שהובאו בסעיף ב) רלבנטיים שכן המוכר בוודאי מתרצה למחיר יותר יקר והקונה מתרצה למחיר זול יותר.

הגמרא[7] דנה בשאלה האם כאשר מוכר אדם לחברו שטח הוא מוכר לו גם את הדרך אל השטח הזה, ונחלקו בדבר זה התנאים. הגמרא מציעה הסבר למחלוקת:  

דלמא בהאי פליגי, דרבי עקיבא סבר: בתר דעתא דלוקח אזלינן, ורבנן סברי: בתר דעתא דמוכר אזלינן.

ההלכה כרבי עקיבא ולכן לכאורה עלינו ללכת אחרי דעת הקונה ולא אחרי דעת המוכר. אמנם, הסברה שהולכים אחרי דעת הקונה היא שאין אדם מוציא מעותיו בחינם על עסקה שלא ניתן לממשה. ועוד, אפילו אם הולכים אחרי דעת הקונה ברור שדעתו שאם המחיר זול יותר, וישלם פחות ולא אומרים שדעתו לשלם יותר. לכן נראה שבמקרה זה יש ללכת אחרי כוונת המוכר. המוכר הוא זה שקובע את המחיר (כפוף לדיני אונאה), הוא גם המומחה יותר בנוגע למחיר האמיתי בשונה מהלקוח שעושה עסקה מדי פעם. ולכן מסתבר יותר שהמחיר נקבע על ידי המוכר בהנחה שהקונה היה מסכים למחיר כזה. לכן במקרה שלפנינו שנעשה קניין (כסף שלדעת פוסקים רבים בימינו נחשב כקניין 'סיטומתא'), המחיר הוא 200 ולא 400.