התשובה
זה תלוי במחשבה שהייתה לבעלך בעת שעשה עבורם את העבודה: אם הוא חשב לבקש כסף, או לא חשב כלום ועשה את העבודה סתם, אז הוא יכול לבקש תשלום עבור עבודתו. כן פסק הרמ"א (חו"מ סי' רסד סעי' ד):
וכן כל אדם שעושה עם חבירו פעולה או טובה, לא יוכל לומר: בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך, אלא צריך ליתן לו שכרו.
כך הדין כשעשה טובה לחברו בלי שנתבקש, ואם נתבקש לעשות קל וחומר. אבל אם בעלך חשב בזמן העבודה שבגלל חסד או קרבת משפחה הוא לא רוצה כסף ועושה זאת בחינם, אף שאחר כך הוא התחרט וחזר בו, אין הוא יכול לדרוש תשלום. 'נתיבות המשפט' (ביאורים סי' יב ס"ק ה) פוסק שיש הבדל בין מחילה בדיעבד על חוב ובין עשייה מראש שלא על מנת לקבל תשלום:
נראה דדוקא מחילה על הדבר שכבר נתחייב לו לא מהני, אבל בדור עמי או אכול עמי שאומר שהיה בדעתו למחול לו, ודאי מהני מחשבתו, דהוי כנתנו למתנה בשעת מעשה. ופשוט.
כלומר, מחילה צריכה להיות ברורה לכל העולם, אך עשייה מראש בחינם שלא על מנת לקבל תשלום נחשבת כנתינת מתנה ולכן לא ניתן לדרוש לאחר מכן תשלום. במקרה דנן, הרי גם האחות הבינה שלא מדובר במתנה, שהרי הם שילמו על העבודה אף שהיה זה תשלום חלקי.
